31 בינואר 2012

חוויות דיאטה

בין הזרים שמגיעים ליפן, הגברים בדרך כלל מאבדים ממשקלם, ואילו הבנות מוסיפות כמה קילוגרמים לשלהן. 

מישהו פעם אמר לי שזה בגלל העמילן, אבל קשה לי להאמין: אולי לגבי אמריקאים זה תקף (כי הם לא אוכלים כל כך הרבה אורז שם, מסתבר), אבל בתור ישראלית, שאכלה אורז לפחות שלוש פעמים בשבוע, לא מדובר במשהו חדש.
אבל אולי יש דברים בגו: האורז היפני קצת שונה מזה הפרסי, וחוץ מזה אני לא באמת יודעת מה יש בתפריט היפני הממוצע. יותר נכון לומר: אני אפילו לא יודעת מה יש בחצי מהדברים שאני קונה לאכול...

בכל מקרה, הבחנתי שאני לא חפה מהסטטיסטיקה ושגם אני הוספתי למשקלי כמה קילוגרמים לא רצויים כל כך. על כן: זמן לפצוח בדיאטה. או לפחות, סוגשל.

בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הייתי בצבא. כן כן, אותה התקופה שמתחת למדי הזית הלא מחמיאים חיילות נוטות בעיקר להשמין. היא הייתה די יעילה, והצלחתי להוריד בסביבות העשרה קילוגרם. אבל השתחררתי, וחלפו השנים, ורוב המשקל שהורדתי עלה בחזרה. 

הבעיה היא שיפן היא לא המדינה האידאלית להוריד בה משקל. יש פה הרבה מתוק באוכל: בבשר, בתבשילים, ואפילו בלחם שקונים בסופר! חוץ מזה, אם בארץ יש דברים דיאטטים לרוב (כמו פתית, למשל), פה לא ראיתי שיש משהו, חוץ מחלב או יוגרט דל שומן. מצד שני, אני עדיין לא הכי מסתדרת עם הקריאה, אז בהחלט ייתכן שאני מפספסת משהו.

על כן החלטתי על חוקים חדשים:

  1. מהיום, אני קונה ירקות. כלומר, את היותר זולים מביניהם. כלומר, בעיקר כרוב, מלפפונים, וגזר. וגמבה, כדי לגוון, אפילו שאחת (ביפן קונים לפי יחידה ולא לפי קילוגרם) עולה חמישה או עשרה שקלים. לפעמים, אגב, יש עמדת מבצעים ויש בה פירות וירקות שכבר לא נמצאים במצבם המושלם, אלא קצת מעוכים. אז אפשר לקנות אותם בזול יותר.
  2.  מהיום, קונים לחם רק במאפיות. כלומר, לא הלחם שקונים במדפים בסופר, שיש לו יותר טעם של חלה מתוקה. לחם אמיתי! חבל שאין לחם קל.
  3. מהיום (טוב, האמת שזה ככה לפחות חודש), עושים הליכה כל יום. גם אם זה אומר לקום לפני השמש ולצאת החוצה כשהטמפרטורה עוד מתחת לאפס.
אני לא עושה דיאטטת כסאח, אבל אם אצליח להוריד שלושה ק"ג אהיה מרוצה.

מסקנה: דיאטה ביפן היא עניין יקר :(

29 בינואר 2012

הגיג #6

הבנתי למה אני שונאת את הקייגו (השפה המנומסת) כל כך: יש בה משהו מאוד מזוייף. כלומר, מדברים בה מתוך הכרח, לא כי באמת רוצים.

לא כי היא באמת נחוצה.

25 בינואר 2012

חוויות כינויים

כינויים לשמות הם דבר מאוד בסיסי ביפן. המכירים (שהם, אני מניחה, רוב הקוראים) מוזמנים לדלג על המבוא הקצרצר המובא להלן.

יפנית היא שפה מאוד מכבדת, ועל כן (ולא רק), מצטרפים כינויים, או סיומות, לשמות. הנפוצים הם:
סאן: אדון/גברת. כינוי נפוץ, אותו מדביקים לשם של מישהו שלא מכירים כל כך טוב, או שכן, או סתם מישהו שפגשתם עכשיו. למשל: דני-סאן.
סאמה: אדון נכבד/גברת נכבדה. הכינוי הזה משומש למשל במכתבים, או כשמזמינים מקום איפהשהו, ושאר מקרים רשמיים למיניהם. למשל: דנה-סאמה.
קון: משומש בעיקר לגברים צעירים (אבל לא רק) שאתם חברים שלהם. למשל: דני-קון.
צ'אן: כמו "קון", משומש בעיקר לבנות צעירות שאתם חברים שלהן. למשל: דנה-צ'אן.

וכעת לענייניו.

בבית הספר קוראים לתלמידים לרוב בשמם בצירוף סאן. בסמסטר שעברה, היו שתי בנות בכתה שלי שהמורות קראו להן עם הסיומת צ'אן באופן קבוע. לא הבנתי אם זה כי הן ביקשו את זה, או שהן הרבה זמן במכון, או שכולם בכתה קראו לה ככה וזה נדבק. בכל מקרה, הן היו טאן-צ'אן ורין-צ'אן.

הסמסטר המשיך והתגלגל לו על חודשי הסתיו-חורף, ומדי פעם היתפלק לכמה מורות צ'אן כשהן פנו לתלמידה שהיא לא רין או טאן, אבל אני לעולם נשארתי עם סאן. לא ברור לי למה. יכול להיות שאני משדרת רצינות מדי? נזכרתי שכשהייתי תלמידה ביסודי, תמיד היו שואלים אותי עם קרה משהו כי לא הייתי מחייכת יותר מדי. יש לציין ששום דבר לא קרה ותמיד הייתי מופתעת כשהיו שואלים אותי זאת.

אבל פעם זה פעם והיום זה היום, ובחיי שאין לי מושג למה אני מעולם לא קיבלתי את הצ'אן הנכסף. או שלא.

ועם כבר בכינויים עסקיננו, מה לגבי שמות?

כפי שציינתי בפוסטים קודמים, אין לי  מושג מה שמם של שותפיי לעבודה. לא איך קוראים למאסטר במסעדה, ולא איך קוראים לטבחיות בגן הילדים שבו אני שוטפת כלים. הם, לעומת זאת, יודעים איך קוראים לי. או לפחות, ככה חשבתי עד אתמול.

הלכתי לשטוף כלים בגן, ואחת הטבחיות, שעד אותו יום קראה לי בשמי בצירוף סאן כראוי, פתאום החלה לפנות אליי בתור "Kannojo". ביפנית, למילה זו יש שתי משמעויות: "חברה של" ו"היא". מסתבר, שניתן לתרגם את זה גם כ"ילדה".

כן כן, אותו כינוי שזורקים בעברית כשרוצים להגיד משהו למישהי שנראית יחסית צעירה ואין לנו מושג מה שמה.

כך שיכול להיות שהטבחית שכחה את שמי. אבל היא גם לא שאלה והמשיכה לקרוא לי "ילדה! ילדה!" כל המשמרת. אני תוהה אם לתקן אותה, או לפחות לשאול לפשר הדבר.

19 בינואר 2012

חוויות חורף

כשהייתי בארץ תמיד התעצבנתי מהחורף. לא כי אני שונאת אותו, להיפך; אני נמנית על אוהבי החורף, הגשם, והקור.

זכור לי במיוחד יום חורפי אחד בירושלים. חזרתי מהאוניברסיטה לביתי ברגל, מנסה לגונן על גופי מהרוח בעזרת המטרייה עד שזו נשברה והצטרפה לחברותיה על המדרכה במין בית קברות מאולתר למטריות. נרטבתי עד לשד עצמותיי, ובכניסה לבניין המים טפטפו ממני כאילו עכשיו יצאתי מהבריכה ורק התחלתי ללכת לכיוון המגבת. במעלית חייכתי חיך גדול.

ככה אני אוהבת את החורף שלי: קר ורטוב.

אבל בארץ, לפחות משנת 2009, החורף (גם זה הירושלמי!) הוא מן... שילוב של סתיו ואביב. מדי פעם קר, לפעמים יש ימים שמזכירים יותר קיץ מאשר חורף, והגשם ממאן להגיע.

"ביפן זה לא היה קורה", הייתי אומרת לעצמי בעוד יום באמצע ינואר, כשוויתרתי על מעיל כי פשוט לא היה קר מספיק. "ביפן יש חורף אמיתי".

ועכשיו אני ביפן. ואמצע ינואר. שיא החורף, למרות שפה כולם - אחרי ששואלים אם קר לי ואני אומרת שכן, קר לי נורא - אומרים ש"עוד יהיה קר יותר". עכשיו אני ביפן, ואני יכולה להגיד שגם החורף פה לא משהו, ולפעמים אני תוהה אפילו אם החורף הישראלי, על כל ימי השרב שבו, לא עדיף. למה אני אומרת את זה?

כי החורף פה (וגם במזרח אסיה בכלל, לדעתי), הוא די יבש. כלומר, הגשם ממעט להגיע. מדי פעם יורד גשם קל (כמו ברגעים אלה), אבל הוא מגיע פעם בשבועיים-שלושה ולא נשאר להרבה זמן. כשאין גשם (כלומר, רוב הזמן) יש רוח. רוח היא תופעת מזג האוויר השנואה עליי, עוד מימיי כסטודנטית בירושלים. בחורף הזה יש פי חמישה ימי רוח מאשר ימי גשם, רוח חזקה וקרה שגם מפילה את האופניים ומעקמת אותם. חוץ מזה, סתם קר. כמה קר? הטמפרטורות פה נעות בין 1- בלילה ל-8 ביום.

כבר הזכרתי את העובדה שהבתים היפניים נטולי חימום או בידוד, ולכן הם קפואים. מסתבר גם, אגב, שבחורף קשישים רבים מתים באמבטיה או בשירותים. למה? כי קפוא שם. והם, שגופם חלש, נכנסים לעשות את צרכיהם וליבם מתכווץ מהקור ומפסיק לעבוד, אפילו שהם יושבים על מושב האסלה המחומם. 

בזמן האחרון אני מתעוררת לעיתים מהקור באמצע הלילה, מתכרבלת יותר מתחת לשמיכת הפליז שקניתי וחוזרת לישון.

הייתי מוכנה לקבל את הקור אם הוא לפחות היה מגניב: כלומר, אם הוא היה מלווה בשלג או גשם. אבל גם זה לא קורה, אז מה זה שווה?

ובכל זאת, לחורף מנהגים משלו:

התחלתי לשתות המון שוקו חם, אפילו ששנים לא שתיתי.

החורף הוא עונת הסנטו (המרחצאות). אין כמו להיכנס לאמבטית מים חמים מושקעת ולהביט בשמים הבהירים, כשבחוץ הטמפרטורה רק יורדת ויורדת. עכשיו אני נהנית ללכת לשם, אבל בקיץ, אם עוד אהיה ביפן, לא נראה לי שבכלל אתקרב לאמבטיות הרותחות.

בחורף כיף לאכול מאכלי קדירה (Nabe, ביפנית), אפילו שאת זה לא כל יצא לי לעשות.  ואם כבר עסקינינו במזון, בחורף אני כל הזמן רעבה. או לפחות חושבת שאני רעבה. בקיץ חם מדי בשביל שיהיה תיאבון, אבל בקור הגוף רוצה להתחמם, לאכול אוכל חם. או סתם לאכול. בעייתי, משהו.

ישנם גם בתים יפניים שיש בהם קוטטסו (Kotatsu). מדובר במין שמיכה חשמלית מחוברת לשולחן, וכך בימים הקרים אפשר לשבת/לשכב מתחתיה ולהחתמם. ידיד יפני שלי כל הזמן אומר שהוא יושב לקרוא ספר בשעה 3, ולפתע פוקח את העיניים וכבר 7. כל כך חם ונעים שם שהוא נרדם. יצא גם לי לשבת מתחת לקוטטסו, כשטיילתי עם ש' בטקיאמה, אבל לא זכור לי שהיה כל כך חם ונעים שכמעט נרדמתי.

זהו החורף היפני. מי יודע, אולי אפילו אקבל יום שלג בחודשיים הקרובים...

15 בינואר 2012

חוויות באנגלית

בנוסף לעבודה במסעדה מצאתי עוד שתי עבודות. שלוש עבודות אולי נשמע כמו הרבה, אבל באמת שמבחינת שעות זה לא נורא כל כך, במיוחד כשהמאסטר במסעדה לא בדיוק נותן לי את "שלוש המשמרות בשבוע" שדיברנו עליהן, אלא בין אחת לשתיים. ג' הישראלי שגם עובד שם, אמר לי שגם הוא לא מקבל יותר מדי ושהוא הסתכל בלו"ז וראה ש"יש שתיים שלקחו הכל". לא יודעת.

עבודה אחת היא שטיפת כלים בגן ילדים (אותו הגן שדיברתי עליו בפוסטים האלה). מדובר בערך בשעה וחצי-עד שעתיים, שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים. כפי שניתן להניח, לא מדובר בעבודה שצריך לחשוב בשבילה יותר מדי, וגם התקשורת שם די מוגבלת, אבל לא נורא. עוד קצת דמי כיס.

העבודה השלישית שמצאתי היא בהוראת אנגלית לילדים. כפי שציינתי בפוסטים אחרים על חוויותי בעבודה, הרבה זרים ביפן הולכים לעבוד בהוראת אנגלית, הרי שמדובר בעבודה ש, לשם שינוי, מעדיפים בה זרים על פני מקומיים, וגם מרוויחים בה די הרבה.

אני צריכה כסף, אז החלטתי לנסות גם. החיסרון היחיד הוא שמדובר בעבודה ביום שבת, ועם העבודה במסעדה שלפעמים גם נופלת על שבתות, נוצר יום די עמוס, בלשון המעטה.

מזל שיש את יום ראשון.

בעבודה זו אני מלמדת ילדים בגילאי יסודי. גם בארץ עבדתי בהוראת אנגלית לילדים, ולא נראה לי שהייתי טובה במיוחד. בסוף השנה אפילו מנהלת המקום אמרה לי שאולי זה "לא הקמצוע בשבילי", או משהו כזה. מילא.

הבעיה הייתה שאין לטאני, המנהל, מספיק מורים. לכן, שלא כמו שאר המורים החדשים שמגיעים ובחודש הראשון לא כל כך עושים משהו בעצמם אלא בעיקר צופים ומודרכים, לימדתי בעצמי כבר מהיום הראשון. בשעה הראשונה טאני נכנס כדי לראות איך אני מלמדת, התיישב על הרצפה ונרדם. והתחיל לנחור. לא היה לי נעים להעיר אותו, אבל לא הייתה לי כל כך ברירה.

"נרדמתי כי הוקל לי", אמר לי לאחר מכן. "ראיתי שאת מלמדת טוב". אני מקווה שהוא היה כן והוא לא נרדם כי שיעמם לו. כשסיפרתי את פרטי המקרה לניקי, מורה אחרת שם, היא הנהנה ומבטה אמר שזה לא מאורע נדיר. "טאני לא כל כך ישן", הסבירה לי. טוב, שיהיה.

פה יש לציין, אגב, שטאני גר שנים מספר בארה"ב ולמד אנגלית. אבל שלא כמו יפנים אחרים שבילו במדינה דוברת אנגלית והאנגלית שלהם טובה, האנגלית שלו קצת... מוזרה לפעמים. קורה שאני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. ועדיין, האנגלית שלו טובה מזו של רוב היפנים.

מאחר שלא ראיתי אף אחד מלמד, בהתחלה לימדתי את הילדים דברים שלא הייתי אמורה ללמד: כמו מילים שהם כבר יודעים, צירופי אותיות שהם כבר מכירים... לא הבנתי איך קורה שנגמר לי כל החומר שצילמתי. חשבתי שאני אמורה לעבור על דף בשעה.

רק השבוע סופסוף הבנתי איפה הטעות שלי והבאתי להם את הדפים שהייתי אמורה. ואכן, הפעם לא סיימנו הכל בעשר דקות. נקודה לציון.

גם בשעת "נושא עולמי"  היה שיפור (שעה שבה מכנסים כמה כיתות ומראים להם מצגת על מדינה כלשהי בעולם. בחודש שעבר דיברו על ישראל, אגב, כי היה חג המולד ורצו להראות להם מאיפה ישו הגיע. או משהו. אפילו שאני בספק אם יש שם תלמיד נוצרי אחד). ישבתי לי מאחורי הילדים ונשענתי על הקיר כהרגלי, ואז הגיעו כמה תלמידות, התיישבו לידי/עליי/צמוד. נקודה לציון.

ואז הגיעה השעה האחרונה, לאחר שעת הלימוד העצמי. אחד התלמידים התחיל לבכות.

לא הבנתי למה.

הבעיה היא כזו: אסור לדבר ביפנית. הכל צריך להתנהל באנגלית. גם המורה יודעת את זה וגם התלמידים.  לא כל כך מלמדים אותם דקדוק. בעיקר עובדים אתם על אוצר מילים ותבניות מובנות. מצד אחד אני חושבת שזה לא נכון ללמד ככה, ושהשיטה הזו אולי מתאימה ליפנית (שהיא שפה די ססיטמטית) ולא לאגנלית, אבל מצד שלי בבית הספר היפני מתחילים ללמוד אנגלית רק בחטיבת הביניים. כך שייתכן שמכון האנגלית מודע לכך והוא לא עובד על באמת ללמד, אלא בעיקר על... "להעשיר", נקרא לזה.

חזרה לעניין הבכי: מכיוון שהתלמידים לא כל כך יודעים אנגלית, גם קשה להם להסביר מה קרה. כך שכל הכתה הבינה למה שויו (התלמיד, שהוא אגב גם הבן של הבוס) בוכה, חוץ ממני. והוא בכה, וכעס, ואחד התלמידים ניסה להסביר לי בצעד נואש בעזרת הלוח. זה נשמע בערך ככה:

"I know what Taka do. Like this (laika dis)"

ואז הוא צייר הלוח תרגיל ואת התשובה. לא הבנתי.

בריאן, אחד המורים, אמר לי שאם אני ממש לא מבינה אני יכולה לדבר ביפנית. אז שאלתי את שויו בשפת אמו מה קרה, לעזאזל, והוא אמר ש"טאקה גילה לי את התשובה". חשבתי שאני עדיין לא מבינה, כי למה שמישהו יבכה על זה? בסופו של דבר נכנעתי והמשכתי בשיעור (בכל זאת, משלמים לי על משהו). אחרי כמה דקות שויו נרגע והמשיך כאילו כלום.

בסוף היום כשסיפרתי זאת לבריאן, הוא הנהן בהבנה. "את לא יכולה להגיד להם שאין תחרות. בשביל ילדים הכל זה תחרות", הסביר לי. אז בשביל שויו, טאקה כאילו רימה.

כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

11 בינואר 2012

חוויות עם היפנים המקולקלים

ולמה אני אומרת היפנים המקולקלים?

כי כל יפני שידבר כם זר ביוזמתו, שרוצה שיהיו לו חברים זרים (ולא כדי ללמוד אנגלית, כי אנגלית הוא יגיד שהוא לא יודע, אפילו אם כן) הוא קצת מקולקל. רוב היפנים לא יכניסו זרים, בין אם ממדינה אחרת או סתם זרים שהם לא מכירים, למעגל הפנימי שלהם (ה-uchi, לבקיאים בתאוריות למיניהן. יש גם לינק לוויקיפדיה למי שלא).

אז יש לי פה כמה חברים יפנים, שאת רובם פגשתי בפאב של הסטודנטים. בהגדרה  הוא לאו דווקא הפאב של הסטודנטים, אבל הוא נמצא בתחומי מכון ימאסה, והברמן הקבוע הוא אחד העובדים של ימאסה, אז...

וגם יפנים באים לשם מדי פעם, ומדברים קצת עם הזרים. רובם יודעים אנגלית, או לפחות מבינים אותה כשמדברים אתם. חלקים מנסים גם לתרגל אותה. אבל רוב אלה שפגשתי שם לא התעקשו על כך (למרות שיש אחרים שכן).

כיאה לחברים, לעיתים יוצאים לבלות. כשאני יוצאת עם אותם יפנים, יש הרגשה קצת שונה. מן ניסיון למשוך ולמשוך את הבילוי עד שנירדם.

כשהייתי בארץ, למשל, ויצאתי עם חברים לשתות בירה, בזה נגמר הבילוי. לפעמים היינו הולכים לבית של אחד מאיתנו לאחר מכן לעשות מה שזה לא יהיה, אבל בדרך כלל שם זה נגמר. לא הוצאנו עוד אגורה מעבר ל-30 ש"ח על הבירה והטיפ למלצר.

אבל כשיוצאים עם יפנים... אז הולכים לאכול. ואז יוצאים לקריוקי.

או שהולכים לאכול צהריים. ואז הולכים לאכול עוד, במקום אחר (כפי שקרה לי לפני כשבוע, כשאני וש' הלכנו עם חברה יפנית למסעדה הודית, ואז לאכול דונאטס בבית קפה).

ופני כמה ימים הלכתי עם חברה יפנית, וחברה מהמכון, לקטיף תותים.

התותים היפנים גדולים, נוצצים, ויקרים. וקצת מתוקים מדי, לטעמי
 לאחר שקטפנו ומילאנו את בטננו בתותים שהיה להם יותר טעם של מיץ-תותים מאשר של תות, הציעה חברתינו היפנית נאצ'י שנלך לשדה לראות פרחים. למה? ככה.

יכול להיות שאלה פרחי לע הארי?
 ולאחר שיצאנו מהשדה, והבת החמודה להפליא של נאצ'י קטפה לנו זרי פרחים, נאצ'י לקחה אותנו למוזיאון קטן שבוא מציגים את קישוטי ועגלות הפסטיבל השנתי של העיר.

עפיפונים במוזיאון
 לסיום, הלכנו לאכול ארוחה יפנית מסורתית במסעדה של מכרים שלה.

אני לא יודעת אם כל הבילויים הארוכים האלה הם ניסיונות למשוך את היום, לבלות יותר עם חברים שלא רואים כל יום, או שבכל זאת יש בזה משהו יפני. כך גם אומרים חבריי ללימודים שנמצאים פה כבר די הרבה זמן: "כן, זה בילוי יפני. ללכת לאכול, ואז לשתות, ואז לקריוקי..."


לפחות קיבלנו חבילת תותים למזכרת! מזל, כי אני לא הייתי קונה...

אני מקווה שהם לא יירקבו עד שאוכל אותם

6 בינואר 2012

חוויה בהירושימה

כפי שהזכרתי בפוסט על קיוטו, נסעתי בחופשה גם להירושימה, הידועה בעיקר בגלל פצצת האטום שהנחיתו עליה האמריקאים בשנת 1945.

בחרתי לנסוע לשם באוטובוס מקיוטו, והנסיעה באוטובוס המרווח, על אף אורכה הרב, אכן עברה עליי בנעימים.



כמובן יש לציין שהאוטובוסים ביפן בדרך כלל לא נראים ככה, אבל מדובר בחברה שמפעילה אוטובוסים בינעירוניים למרחקים ארוכים, אז יש להם במלאי כל מני אוטובוסים עם עיצוב פנים מעניין.

להירושימה הגעתי בשעת ערב מוקדמת ומייד התמקמתי בהוסטל, שבו היה לי את החדר הכי מזמין ויפני שנתקלתי בו עד כה ביפן.


מדובר בחדר יפני מסורתי, ובלילה הראשון אפילו ישנתי בו לבד, אז בכלל. באותו ערב, חבורת סטודנטים מאוניברסיטת הירושימה באה להכין בהוסטל ארוחת ערב חמה, אז ישבתי אתם ועם עוד אורחים נוספים, והיה סיפתח מאוד נחמד לפרק הירושימה בטיולי הקצרצר.

בבוקר שלאחר מכן שמתי פעמיי לעבר פארק השלום, היכן שנותר השריד המפורסם ביותר מהפצצה.

A-Bomb Dome
פארק השלום
בפארק השלום בהירושימה אפשר לשמוע הדרכה בחינם מכל מני ניצולים, או דור שני לניצולים. הם מחזיקים אלבום עם תמונות מזעזעות, ומספרים כל מני פרטים שלא כתובים במוזיאון שנמצא אך בהמשך הדרך. הקשבתי למדריך והבנתי את רוב מה שהוא אמר, שזה די הישג. בשלב מסויים הוא אמר לנו ללכת עם מדריך אחר, אשר הראה לנו שרידים אחרים שנותרו מאז.

פסל שלא נהרס ונותר מאז
לאחר מכן הלכתי למוזיאון הפצצה. המוזיאון מחולק בעצם לשני חלקים, כאשר החלק הראשון הוא יותר היסטורי. יש בו פרטים על הירושימה של לפני, בזמן, ואחרי המלחמה, פרטים כלליים על הפצצה וכו' וכו'.

ואז מגיעים לחלק השני.

קודם כל הכניסה אליו היא דרך סוגשל איי חורבות שכאלה, וכשמסיימים לחצות את הבניינים ההרוסים בכאילו, העיניים נתפסות על שלוש בובות בגודל אמיתי, בגדיהן קרועים, שיערן פרוע, פניהן מפוייחות, ו"עורן" נתלה על אצבעותיהן. מראה מזעזע למדי, אבל כמו תאונה, אי אפשר להסיר את המבט.

כאילו הפצצה התפוצצה לפני חמש דקות בערך.

בשאר האולם ניתן כל מני שאריות בגדים של קורבנות הפצצה, קירות מוכתמים מהגשם השחור שירד זמן לא רב אחרי כן, קופסאות אוכל שתוכנן מפוייח והיה כך מאז אותו יום נורא, ועוד כל מני מראות מזעזעים.

בתחילת היום עוד תכננתי ללכת למוזיאון הילדים, אבל אחרי המוזיאון הראשי ויתרתי. מספיק זעזוע ליום אחד.

לאחר מכן הלכתי לבקר בטירת הירושימה, ובגנים יפים, אכלתי אוקנומיאקי מקומי (שלא היה טעים במיוחד), ובלילה הלכתי עם חברותיי היפניות החדשות לראות את האילומיניישן לחג המולד.



בסך הכל מדובר בעיר חביבה למדי. היא גם העיר הכי מסבירת-פנים לזרים שנקלתי בה ביפן: להכל יש תרגום לאנגלית (אפילו במוזיאונים, שזה די נדיר פה), עוברים ושבים הציעו לי עזרה, ובסך הכל הרגשתי די רצוייה שם.

זו גם עיר מאוד תוססת, ויש בה משהו כיפי. היא גדולה, אבל לא מרגישה כך.

בביקורי הבא אני רוצה לבקר במויזאון שואת הילדים (השואה שלנו, כן?) שגם נמצא איפהשהו במחוז הזה.

יש למה לצפות!

1 בינואר 2012

חוויות בראש השנה (האזרחית)


"אם תלכי למקדש בודהיסטי בליל ראש השנה (ביפנית: Oshougatsu), תוכלי לשתות סאקה. גם מצלצלים בפעמון 108 פעמים!" אמר לי ט' היפני שגר בארץ כבר כמה שנים. נשמע מעניין, חשבתי. בינתיים היו לי רק תוכניות לבקר במקדש בבוקר ראש השנה האזרחית, עם אחד היפנים שהכרתי באוקזקי. אבל אם יש טקס כלשהו, למה לא לראות?

באוקזקי אמורים להיות הרבה מקדשים, אבל בכל שלושת החודשים שאני פה, נתקלתי אולי בשלושה. פתחתי את "גוגל מפות" וחיפשתי מקדשים בקרבת דירתי. איך מחפשים מקדשים במפה? זה פשוט מאוד: מחפשים צלבי קרס (הפוכים, תירגעו. הנאצים לא המציאו את הסמל הזה). זה נראה בערך כך:

המקדשים הבודהיסטיים מוקפים באדום, השינטואיסטיים בירוק

בחרתי מקדש שנראה לי יחסית קרוב, ושדרך ההגעה אליו לא מסובכת במיוחד (ממשיכים בכביש עד נקודה מסויימת, ואז פונים ימינה). עליתי על אופניי בעשר וחצי בלילה, והתחלתי לחפש. עברתי רמזור ועוד רמזור, ולא מצאתי את הפנייה הנכונה. מעבר לכך, הרחובות ביפן די חשוכים בלילה; אם יש תאורה, היא חלשה למדי, והמנורות לא קרובות אחת לשנייה. בשתי מילים: לא נעים.

נכנסתי לקומביני. בטח שם הם יידעו, חשבתי. אבל לא. "תלכי לקומביני שמעבר לכביש", אמר לי המוכר. "שם יש כמה אנשים, בטח אחד מהם יידע". כעצתו, נסעתי לקומיביני השני. גם שם לא ידעו, ואפילו הראו לי מפה ושאלו אותי איפה זה אמור להיות. המפה שהם הראו לי הייתה די שונה מהמפה שהייתה לי בראש, והכל היה כתוב ביפנית (מפתיע), ובקנג'י, ובכלל אין סימוני כבישים...

"אם אתה מכיר מקדש אח זה גם בסדר", אמרתי לבעל החנות, שניסה לעזור לי. "אני רק רוצה לראות את הטקס שמכים בפעמון".

"אה," הוא ענה. "אם ככה, תפני ימינה בקומביני פה... ואז עד הסוף שמאלה. יש שם מקדש די גדול, תוכלי לראות אותו מרחוק. הם עושים שם את הטקס". לא נראה מסובך מדי. הודיתי לו ופניתי לדרכי החדשה. למרות שמדובר ממש בשכונה שלידי, מדובר בצד שמעולם לא ביקרתי בו. היה חשוך ושקט, ומרחוק ריח עשן נישא ברוח. המשכתי לפי ההוראות עד שנגמרו הבתים ופינו מקומם לשדות אורז וטרקטורים דוממים. מצאתי נקודה באופק ואמרתי לעצמי, שאם אגיע לשם ולא אראה את המקדש, אחזור אחורה ואוותר.

הגעתי לנקודה שדמיינתי, ולא רחוק ראיתי אורות, ועשן מיתמר ממדורה גדולה. היה זה המקדש שחיפשתי. החניתי את אופניי בחנייה הריקה ברובה, ונכנסתי דרך שער האבן. ליד המקדש עמדו חבורת גברים מבוגרים והבעירו מדורה גדולה. הם ראו אותי ובהו קצת, שאלו אחד את השני בצחוק מי מדבר אנגלית. נעמדתי ליד השולחן שהעמידו ושאלתי, כמובן לא באנגלית, אם הם מכים בפעמון.

"לא, לכאן באים אחר כך", אמר לי אחד מהם. "בשביל הפעמון יש מקדש בצד השני... את עם אוטו?"
"לא, אופניים", עניתי, והוא צחק. "אופניים! אופניים..." הוא התחיל להסביר לי איך להגיע, ואז זקן אחר הציע ללוות אותי לשם, כי גם לו יש אופניים.

אם כבר, אז כבר, חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את המקדש שחיפשתי קודם ואף אחד לא ידע איפה הוא. "כן!" קרא. "על זה אני מדבר!" יצאנו מהמקדש ודיוושנו בין שדות חשוכים, דרכים צרות, ושכונות-לא-שכונות. בכל מדינה אחרת אולי הייתי חוששת, אבל כל אותו זמן בראשי רצו סיפוריי חבריי הזרים ביפן, על איך מישהו פעם הסיע אותם לאיזה מקום, ליווה אותם לאיזה מקום, מצא מישהו אחר שיסיע אותם...

ואכן, בסופו של דבר, הגענו למקדש קטן ושומם. הזקן חלץ נעליו בתחתית המדרגות והורה לי לעשות את אותו הדבר. "אין אף אחד, עוד מוקדם", אמר, וכשקראתי את קריאת ההתפעלות היפנית הטיפוסית, הוא צחק ואמר לי שזה בסדר.

נכנסתי למקדש והתיישבתי על מחצלות הטטמי ליד התנור. "בקרוב יבואו אנשים", אמר לי הזקן, ויצא חזרה למדורה.

ישבתי שם כמה דקות. השעה כבר הייתה 23:15, ובשלב מסויים נכנס בחור צעיר, ראה אותי ועשה פרצוף מופתע, ויצא החוצה. לאחר עוד כמה דקות ראיתי אור מדורה מבחוץ, והנחתי שבאו אנשים, אז יצאתי שוב.

הייתה שם סבתא, אישה מבוגרת, ואותו בחור צעיר ממקודם. נעמדתי ליד האש שהבעירו ובהיתי בפעמון הגדול, שעמד שם מאיים. הם המשיכו בהכנות, עד שפנה אליי הבחור ושאל מאיפה באתי. התחלנו לדבר קצת, על המנהג, על הטקס, עד שהגיעה השעה לצלצל בפעמון. מסתבר שבמקדשים שבמרכז העיר כבר לא עושים את הטקס הזה כי זה מרעיש, אבל המקדש הזה נמצא פחות או יותר בשומקום, אז זה בסדר. ב-23:40 עלה למעלה הבחור והחל להכות בפעמון. הצליל הרם והמהדהד פילח את דממת הלילה והעלה חיוך קל על פניי.


"את רוצה לנסות גם?" שאלה אותי האישה. הנהנתי והכיתי כמה פעמים. בהתחלה חשבתי שנזירים בודהיסטיים אחראים לצלצולים, ואולי זה עוד כך במקדשים הגדולים יותר, אבל פה היו אחראים לכך אנשי השכונה. אחרי שסיימו להכות קיבלו שקית ממתקים.

אני מכה בפעמון

שקית הממתקים

"בדרך כלל כזה ריק?" שאלתי.

"לא", אמרו לי. "דיירי השכונה שומעים את הפעמון ואז באים". ואכן, לאחר כמה צלצולים התחילו להגיע דיירי השכונה ולעמוד בתור, ממתינים לתורם להכות. המשכתי לעמוד שם ולהביט בפעמון ובאנשים הזורמים פנימה, למקדש ולחצר, ומאחלים זה לזה שנה טובה. בשלב מסויים נעמד לידי אחד מהם, אדם בטח בשנות השלושים או הארבעים לחייו, מחזיק בידו פחית בירה ונשימתו מצחינה מעוד כמה ששתה לפני שהגיע.

"קר," אמר. "קר", אמר שוב. "קר", אמר פעם שלישית, הפעם רוכן לעברי.

"נכון", עניתי, והמשכתי להביט בפעמון.

"כבר הכית בפעמון?" שאל.

"כן".

"כמה פעמים?"

"שש בערך?"

"הו!"

ואז הלך לדבר עם הבחור הצעיר. קצת אחרי 12 בלילה הם סיימו לצלצל 108 פעמים, ואז לקחתי את אופניי בכוונה ללכת למקדש הקודם עם המדורה. "את יודעת את הדרך?" שאלה אותי האישה. עניתי שלא, ואז הם מצאו גבר עם משקפיים, שגם בא עם אופניים ורצה ללכת לשם.
"זה מסוכן בשביל בחורה להסתובב לבד בלילה. תהייה שומר הראש שלה!" אמרו לו וצחקו, גורמים לו לאי נוחות. אבל הוא כן נסע אתי, והלכנו למקדש.

"מאיפה את מכירה את קאזומה?" שאל אותי.

"קאזומה?" שאלתי בחיוך. "אני לא מכירה שם אף אחד. גם למקדשים אני בקושי יודעת איך קוראים", עניתי, והוא התפלא.

היה מעניין לדבר אתו: רוב היפנים לא יודעים כלום על ישראל, או מערבבים כל מני עובדות, אבל הוא ידע פחות או יותר במה מדובר, וגם הכיר די טוב את ההיסטוריה היפנית. ביקרנו במקדש, ואז הלכנו למדורה לשתות סאקה קר, ואמזאקה (מן סאקה חם ללא אלכוהול שיותר מזכיר מרק).

באחת בלילה חזרתי הביתה, מצחינה מעשן אך מרוצה.