"אם תלכי למקדש בודהיסטי בליל ראש השנה (ביפנית: Oshougatsu), תוכלי לשתות סאקה. גם מצלצלים בפעמון 108 פעמים!" אמר לי ט' היפני שגר בארץ כבר כמה שנים. נשמע מעניין, חשבתי. בינתיים היו לי רק תוכניות לבקר במקדש בבוקר ראש השנה האזרחית, עם אחד היפנים שהכרתי באוקזקי. אבל אם יש טקס כלשהו, למה לא לראות?
באוקזקי אמורים להיות הרבה מקדשים, אבל בכל שלושת החודשים שאני פה, נתקלתי אולי בשלושה. פתחתי את "גוגל מפות" וחיפשתי מקדשים בקרבת דירתי. איך מחפשים מקדשים במפה? זה פשוט מאוד: מחפשים צלבי קרס (הפוכים, תירגעו. הנאצים לא המציאו את הסמל הזה). זה נראה בערך כך:
 |
| המקדשים הבודהיסטיים מוקפים באדום, השינטואיסטיים בירוק |
בחרתי מקדש שנראה לי יחסית קרוב, ושדרך ההגעה אליו לא מסובכת במיוחד (ממשיכים בכביש עד נקודה מסויימת, ואז פונים ימינה). עליתי על אופניי בעשר וחצי בלילה, והתחלתי לחפש. עברתי רמזור ועוד רמזור, ולא מצאתי את הפנייה הנכונה. מעבר לכך, הרחובות ביפן די חשוכים בלילה; אם יש תאורה, היא חלשה למדי, והמנורות לא קרובות אחת לשנייה. בשתי מילים: לא נעים.
נכנסתי לקומביני. בטח שם הם יידעו, חשבתי. אבל לא. "תלכי לקומביני שמעבר לכביש", אמר לי המוכר. "שם יש כמה אנשים, בטח אחד מהם יידע". כעצתו, נסעתי לקומיביני השני. גם שם לא ידעו, ואפילו הראו לי מפה ושאלו אותי איפה זה אמור להיות. המפה שהם הראו לי הייתה די שונה מהמפה שהייתה לי בראש, והכל היה כתוב ביפנית (מפתיע), ובקנג'י, ובכלל אין סימוני כבישים...
"אם אתה מכיר מקדש אח זה גם בסדר", אמרתי לבעל החנות, שניסה לעזור לי. "אני רק רוצה לראות את הטקס שמכים בפעמון".
"אה," הוא ענה. "אם ככה, תפני ימינה בקומביני פה... ואז עד הסוף שמאלה. יש שם מקדש די גדול, תוכלי לראות אותו מרחוק. הם עושים שם את הטקס". לא נראה מסובך מדי. הודיתי לו ופניתי לדרכי החדשה. למרות שמדובר ממש בשכונה שלידי, מדובר בצד שמעולם לא ביקרתי בו. היה חשוך ושקט, ומרחוק ריח עשן נישא ברוח. המשכתי לפי ההוראות עד שנגמרו הבתים ופינו מקומם לשדות אורז וטרקטורים דוממים. מצאתי נקודה באופק ואמרתי לעצמי, שאם אגיע לשם ולא אראה את המקדש, אחזור אחורה ואוותר.
הגעתי לנקודה שדמיינתי, ולא רחוק ראיתי אורות, ועשן מיתמר ממדורה גדולה. היה זה המקדש שחיפשתי. החניתי את אופניי בחנייה הריקה ברובה, ונכנסתי דרך שער האבן. ליד המקדש עמדו חבורת גברים מבוגרים והבעירו מדורה גדולה. הם ראו אותי ובהו קצת, שאלו אחד את השני בצחוק מי מדבר אנגלית. נעמדתי ליד השולחן שהעמידו ושאלתי, כמובן לא באנגלית, אם הם מכים בפעמון.
"לא, לכאן באים אחר כך", אמר לי אחד מהם. "בשביל הפעמון יש מקדש בצד השני... את עם אוטו?"
"לא, אופניים", עניתי, והוא צחק. "אופניים! אופניים..." הוא התחיל להסביר לי איך להגיע, ואז זקן אחר הציע ללוות אותי לשם, כי גם לו יש אופניים.
אם כבר, אז כבר, חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את המקדש שחיפשתי קודם ואף אחד לא ידע איפה הוא. "כן!" קרא. "על זה אני מדבר!" יצאנו מהמקדש ודיוושנו בין שדות חשוכים, דרכים צרות, ושכונות-לא-שכונות. בכל מדינה אחרת אולי הייתי חוששת, אבל כל אותו זמן בראשי רצו סיפוריי חבריי הזרים ביפן, על איך מישהו פעם הסיע אותם לאיזה מקום, ליווה אותם לאיזה מקום, מצא מישהו אחר שיסיע אותם...
ואכן, בסופו של דבר, הגענו למקדש קטן ושומם. הזקן חלץ נעליו בתחתית המדרגות והורה לי לעשות את אותו הדבר. "אין אף אחד, עוד מוקדם", אמר, וכשקראתי את קריאת ההתפעלות היפנית הטיפוסית, הוא צחק ואמר לי שזה בסדר.
נכנסתי למקדש והתיישבתי על מחצלות הטטמי ליד התנור. "בקרוב יבואו אנשים", אמר לי הזקן, ויצא חזרה למדורה.
ישבתי שם כמה דקות. השעה כבר הייתה 23:15, ובשלב מסויים נכנס בחור צעיר, ראה אותי ועשה פרצוף מופתע, ויצא החוצה. לאחר עוד כמה דקות ראיתי אור מדורה מבחוץ, והנחתי שבאו אנשים, אז יצאתי שוב.
הייתה שם סבתא, אישה מבוגרת, ואותו בחור צעיר ממקודם. נעמדתי ליד האש שהבעירו ובהיתי בפעמון הגדול, שעמד שם מאיים. הם המשיכו בהכנות, עד שפנה אליי הבחור ושאל מאיפה באתי. התחלנו לדבר קצת, על המנהג, על הטקס, עד שהגיעה השעה לצלצל בפעמון. מסתבר שבמקדשים שבמרכז העיר כבר לא עושים את הטקס הזה כי זה מרעיש, אבל המקדש הזה נמצא פחות או יותר בשומקום, אז זה בסדר. ב-23:40 עלה למעלה הבחור והחל להכות בפעמון. הצליל הרם והמהדהד פילח את דממת הלילה והעלה חיוך קל על פניי.
"את רוצה לנסות גם?" שאלה אותי האישה. הנהנתי והכיתי כמה פעמים. בהתחלה חשבתי שנזירים בודהיסטיים אחראים לצלצולים, ואולי זה עוד כך במקדשים הגדולים יותר, אבל פה היו אחראים לכך אנשי השכונה. אחרי שסיימו להכות קיבלו שקית ממתקים.
 |
| אני מכה בפעמון |
 |
| שקית הממתקים |
"בדרך כלל כזה ריק?" שאלתי.
"לא", אמרו לי. "דיירי השכונה שומעים את הפעמון ואז באים". ואכן, לאחר כמה צלצולים התחילו להגיע דיירי השכונה ולעמוד בתור, ממתינים לתורם להכות. המשכתי לעמוד שם ולהביט בפעמון ובאנשים הזורמים פנימה, למקדש ולחצר, ומאחלים זה לזה שנה טובה. בשלב מסויים נעמד לידי אחד מהם, אדם בטח בשנות השלושים או הארבעים לחייו, מחזיק בידו פחית בירה ונשימתו מצחינה מעוד כמה ששתה לפני שהגיע.
"קר," אמר. "קר", אמר שוב. "קר", אמר פעם שלישית, הפעם רוכן לעברי.
"נכון", עניתי, והמשכתי להביט בפעמון.
"כבר הכית בפעמון?" שאל.
"כן".
"כמה פעמים?"
"שש בערך?"
"הו!"
ואז הלך לדבר עם הבחור הצעיר. קצת אחרי 12 בלילה הם סיימו לצלצל 108 פעמים, ואז לקחתי את אופניי בכוונה ללכת למקדש הקודם עם המדורה. "את יודעת את הדרך?" שאלה אותי האישה. עניתי שלא, ואז הם מצאו גבר עם משקפיים, שגם בא עם אופניים ורצה ללכת לשם.
"זה מסוכן בשביל בחורה להסתובב לבד בלילה. תהייה שומר הראש שלה!" אמרו לו וצחקו, גורמים לו לאי נוחות. אבל הוא כן נסע אתי, והלכנו למקדש.
"מאיפה את מכירה את קאזומה?" שאל אותי.
"קאזומה?" שאלתי בחיוך. "אני לא מכירה שם אף אחד. גם למקדשים אני בקושי יודעת איך קוראים", עניתי, והוא התפלא.
היה מעניין לדבר אתו: רוב היפנים לא יודעים כלום על ישראל, או מערבבים כל מני עובדות, אבל הוא ידע פחות או יותר במה מדובר, וגם הכיר די טוב את ההיסטוריה היפנית. ביקרנו במקדש, ואז הלכנו למדורה לשתות סאקה קר, ואמזאקה (מן סאקה חם ללא אלכוהול שיותר מזכיר מרק).
באחת בלילה חזרתי הביתה, מצחינה מעשן אך מרוצה.
