31 באוקטובר 2011

חוויות צילום

לא נעים לי לבקש מכל לובשי הקימונואים לצלם אותם, אז אני מצלמת בהחבא:
חתן וכלה במקדש Atsuta

ילד בהקאמה(?) במקדש Atsuta
הילדים בקימונו הרבה יותר מלהיבים אותי מהנשים המבוגרות.
לבקש, אני כבר אבקש מהגיישות בקיוטו...

28 באוקטובר 2011

חווית קניות

היום הלכתי עם ר', חברתי הישראלית, לקניון פה בעיר. קניון די גדול שקל ללכת בו לאיבוד.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני קונה דברים, כמובן, אבל היום גיליתי כמה דברים... מעניינים.

נתחיל מזה שבכל פעם שנכנסים לחנות, המוכרות צועקות: "ברוכים הבאים!", או ביפנית: Irasshaimase!
לדעתי, כמו שהם עוברים קורסים ב"איך לדבר בשפה המנומסת (קייגו)" עם קבלה לעבודות מסויימות, הם גם עוברים קורס ב"איך לצווח בקול רם, צפצפני ומעצבן". וכן, גם המוכרים ממין זכר לא מקבלים פטור.
ואגב קייגו, מאוד קשה לי להבין אותם כשהם מדברים ככה. אם הם היו מדברים אתי ביפנית פשוטה, היה לי הרבה יותר קל להבין משפטים כמו "רוצה להצטרף למועדון?".

נכנסנו לחנות בגדים שהיה בה סייל, וכשבאתי להיכנס לתא המדידה, המוכרת אמרה לי שאני יכולה למדוד את הסוודרים, אבל לא את החולצות. "את יכולה רק להסתכל ולבדוק אם זה מתאים". בחיי לא קרה לי משהו כזה. באף מקום. כמה מוזר.

למזלי, בחנות אחרת הייתה אותה חולצה בדיוק, וכשמדדתי אותה גיליתי שאני נראית די מגוחך. באותה החנות, בתא המדידה (שאליו נכנסים, כמובן, בלי נעליים) יש שקיות שאפשר לשים על הפנים כדי לשמור על האיפור בזמן המדידה (או כמו שר' הציעה: אם מישהו מעוניין לסיים את חייו). אם היה לי אייפון\סמארטפון אחר\פלאפון באופן כללי, הייתי מצלמת. אבל אין, אז תאלצו להסתפק בתאוריי.

יש פה גם עניין כזה, שכשקונים משהו, את העודף והקבלה נותנים לכם ביד. רק ביד. וגם את השקית. ואם אני שנייה לא שמה לב, או מדברת עם חבר, או משהו, הם ישארו שם, עומדים עם השקית, ומחכים שאקח אותה.

זה קצת מעצבן.

24 באוקטובר 2011

חווית אבדה

היום כשיצאתי מהבית, שמתי גם את התיק וגם את הסוודר הקל היחיד שיש לי בסלסלה של אופניי (החדשים!) ויצאתי לדרכי.

כשהחניתי את האופניים בבית הספר, גיליתי שהסוודר כנראה נפל איפהשהו בדרך. "נו טוב", חשבתי לעצמי. "זו יפן. הוא בטח עדיין איפה שהפלתי אותו. מקסימום יהיה תירוץ טוב ללכת לקניות".

חזרתי הביתה בערב, הסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי אותו. אחד מחבריי אמר לי שמישהו בטח שם אותו על הגדר, אז לשם כיוונתי את מבטיי (לא משימה קלה בחשיכה הידועה כ"רחוב יפני מצוי בלילה"). הגעתי כמעט לסוף הדרך, כבר הייתי קרובה לוותר, עד שמצאתי אותו.

פרוש על אחד השיחים בצד, מונח לו על הרשת הצהובה שמתחתה שמים את שקיות הזבל ביום האיסוף.

מעניין כמה זמן הוא היה נשאר שם אם לא הייתי לוקחת אותו היום. אולי אנשי הזבל היו לוקחים אותו מחר.

מעניין כמה זמן הוא היה נשאר שם אם הייתי בארץ...

21 באוקטובר 2011

חוויות בית ספר

בשבוע שעבר יצאה קבוצה במסגרת המכון להיפגש עם תלמידים בחטיבת ביניים. חטיבת הביניים של TOKIWA נמצאת כנראה עדיין בתחומי אוקזקי, אבל במקום מרוחק יותר. נסענו במכוניות של צוות המורים לשם, ולאחר כרבע שעת נסיעה הנוף העירוני התחלף בהרים ירוקים, עצי במבו, נחלים ומפלים קטנים.
בית הספר ממוקם במקום מאוד פסטורלי, והוא יפה וחדש. בכניסה חיכה לנו המנהל ולחץ את ידינו, כי אנחנו הרי זרים ולקוד לא יודעים כלל. בכניסה, כנהוג, חלצנו נעליים ושמנו אותן בתאים מיוחדים, מהם לקחנו נעלי בית. סוגשל.

משום מה לרוב החבר'ה שבאו לא הייתה בעיה, אבל לחלקנו (ואני ביניהם) הנעליים היו קטנות מדי והיה קצת קשה ללכת בהן. בתחילה הובלנו למין לובי, שבו חיכו לנו ממתקים על השולחנות, קפה ותה. ישבנו ופטפטנו קצת בינינו לבין עצמינו, כשהגיע איש צוות והסביר כיצד דברים יתנהלו.

לאחר מכן כל אחד קיבל שלט שבצידו האחד כתוב שמו ומהיכן הגיע, ובצד השני יש מספר. את השלט תלינו על הצוואר, ואז הובלנו, בשורה מסודרת וממוספרת אל אולם הספורט, שם חיכו לנו כל מאה התלמידים הלומדים בחטיבה.

הם ישבו באותה הצורה על רצפת העץ, חלקם על קלסרים, ומחאו לנו כפיים. הבנים בתלבושת השחורה המסורתית, והבנות במדי המלחים שלהן, שבניגוד לאנימה לא היו קצרים בכלל. להיפך, אם תלך אחת מהן ברחובות מאה שערים ישאלו אותה הבנות לאיזה סמינר היא הולכת. ואם היא תבוא עם עניבה הן יאמרו לה: "בת ישראל כשרה וחסודה לא הולכת בלבוש גברי". (הערה: לאחרונה נודע לי שאוקזקי יוצאת דופן, וברוב המקומות כן, החצאיות קצרות ממש).


המנהל הגיע, וגם בישיבה היה על התלמידים לקוד. כמו להימתח להקשב. המנהל קרא לעצמו ניוטון, וחבש פאה צהובה ואף צהוב. מה הקשר? גם אני לא הבנתי, אבל שיהיה.

הפעילות החלה. כל אחד אמר את שמו ומאיפה הוא בא בשפת האם שלו, ולאחר מכן על התלמידים היה לנחש מי הגיע מאין. הם לא עשו זאת בקלות. ש', אחד הישראלים פה, היה שם גם והם מיד ניחשו מאיפה הוא. בקשר אליי לקח להם יותר זמן. מישהי הגיעה מהונגריה, אז בכלל הם לא ידעו.

נחמד לדעת שאנחנו יותר מפורסמים מההונגרים!

לאחר מכן הושיבו אותנו בקצוות האולם, והתלמידים חולקו לקבוצות. כל קבוצה עברה בין זר לזר ושאלה אותו שאלות.

קבוצה 1

בנים, כתה ז' או ח'. הציגו עצמם באנגלית ולחצו לי את היד.
Hello, I'm XXX, nice to meet you!

נא לדמיין זאת במבטא יפני כבד. כלומר: Harro, I'mu XXX, naisu tsu meetsu yuuuu.

לאחר מכן הם קראו מדף, ושאלו אותי כל מני שאלות. Do you know sushi? Do you know sukiyaki?
בין אם אמרתי כן ובין אם אמרתי לא, הם הסבירו לי במה מדובר. גם כשאותו המאכל כבר נאמר קודם, הם הסבירו שוב. כאילו הם לא מבינים מעבר לדף, כאילו גם מה שכתוב בדף הם לא מבינים.

אחד הבנים שאל אם אני מכירה נאטו (מאכל שעועית יפני דביק). אמרתי שכן. "אני אוכל את זה ביום שני", אמר באנגלית עילגת. "רק בשני?" שאלתי ביפנית. "כן", ענה.
טוב. שיהיה לבריאות.

אני והקבוצה

קבוצה 2

הקבוצה השנייה הייתה חבורת בנות. אמרו את שמן באנגלית ולחצו לי את היד. "Do you know Origami", שאלו. אמרתי כן, ואז הן ניסו להסביר לי כיצד להכין ציפור.
אני ועדינות ודיוק לא הכי מסתדרים, אז קצת הסתבכתי. אחת הבנות כל הזמן אמרה "Pass me", ואז סידרה לי את הטעויות. בסוף קיבלתי את הציפור מתנה, אבל היא אבדה לי.

קבוצה 3
שוב בנים. שאלו מה אני אוהבת. רק כשדיברנו על אנימה הם עשו פרצופים של מבינים. אחד הבנים טען שהוא אוהב סיילור מון, אבל קשה לי להאמין.

אולי.

בסוף כל קבוצה הודתה לי וקדה קידה.
לאחר מכן, יצרנו מעגל גדול בתוך האולם, החזקנו ידיים, והם שרו לנו שיר ונענעו את ידיהם אחורה וקדימה. חלקם יותר בהתלהבות, חלקם בפחות.

מחזיקים ידיים ושרים

נפרדנו מהם (אני וש' קדנו קידה כשחקנים. בכל זאת, זו הייתה סוגשל הצגה), והלכנו לחדר כלכלת הבית כדי לאכול ארוחה שבישל המנהל. החדר היה גדול ונקי, עם כיריים, כלי חרסינה, ובובות שהכינו התלמידים בעצמם.

האוכל, כמיטב המטבח היפני, הכיל דגים (בצבע סגול. וורוד זוהר) ובשר לרוב. היה טעים? לא ממש, אבל לא נורא.
כשעזבנו, קבוצת בנים רצה החוצה ונופפה לנו לשלום.

היה מרתק.

(ותודה לפייסבוק של ש' על התמונות).



כולנו עם התלמידים




18 באוקטובר 2011

חוויות בארץ

עכשיו, לראשונה מאז שהגעתי, אני חושבת "איזה באסה שאני לא בארץ".

פסטיבל שליט אומנם צורם במקצת, אבל מאוד מרגש. בעיקר מתסכלת אותי העובדה שאי אפשר לראות חדשות כמו שצריך באינטרנט, אז אני נאלצת להסתפק בדבר הטוב הבא: רשת ב'. כן, טלוויזיה כמו בשנת 1940: "הנה, עכשיו רואים אותו עולה לרכב... הנה אלוף פיקוד דרום..."

ושבו בנים לגבולם.

14 באוקטובר 2011

חוויות זבל - עדכון

טוב, זרקתי את כל השקיות. לא ראיתי שקיות פלסטיק או נייר בתחנה, אבל מה אני יודעת. שמתי הכל במקום אחד והלכתי.

בדרך למכון ראיתי שבעצם יש תחנות נפרדות למען השם ולא מרכזים הכל במקום אחד. כלומר, הייתי צריכה לקחת את הנייר והפלסטיק למקום אחר.

רציתי לבכות מייאוש, ואמרתי "די, אני אזרוק אותן במקום אחר וזהו".

חזרתי הביתה, וגיליתי להפתעתי שהשקיות לא היו שם. מישהו לקח אותן. אם זה היה אזרח חביב שתיקן את טעותי, או עובדי הזבל, אין לי מושג. בשבוע הבא אברר איפה התחנה השנייה.

אני רק מקווה שלא יענישו את האזור באופן קולקטיבי, וידלגו על יום זבל, כמו שאמרו לי שיכול לקרות (אומנם לא הבנתי אם זה היה בצחוק או ברצינות).

נ.ב
פלסטיק לא נקי הוא בעצם זבל נשרף. מסקנה: הייתי יכולה להיפטר מחצי מהדברים שבשקית הפלסטיק כבר ממזמן :(

13 באוקטובר 2011

חוויות זבל

אני חושבת (אבל כבר לא בטוחה) שהייתה זו שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" שכתבה על סיוט הפרדת הזבל ביפן. במיוחד אני זוכרת שנאמר, שאם נמצא משהו שלא אמור להיות בשקית המיועדת, לא היו לוקחים אותה, ועל בעל הבית היה לקחת אותה חזרה ולהבין מה לא בסדר.

באתי מוכנה לכך. אבל כנראה שכל ההכנות בעולם לא מספיקות.

חלק מהחבר'ה שבאים ללמוד בימאסה (המכון בו אני לומדת), גרים במגורים שבהם יש רק להפריד לזבל נשרף וזבל לא נשרף.

אבל במגורים שלי אין את הפריווילגיה הזו. לא ולא. אני צריכה להפריד. הכל ואז חלק מהכל. ואפילו שהסבירו לי, ואפילו שקראתי, אני עדיין לא מבינה בדיוק איך זה הולך.

נתחיל מכך שאני צריכה לקנות שקיות מיוחדות של העיר אוקזקי בסופר. וההפרדה הבסיסית עובדת כך:

זבל נשרף - אוכל, בגדים, נייר, דיסקים (כן. אני גם לא מבינה למה).
נייר - קרטונים ועטיפות של מתנות. או משהו כזה. אבל לא קרטוני חלב או מיץ, חלילה וחס.
בקבוקי פלסטיק - אבל בלי העטיפה והפקק.
סתם פלסטיק - הנעטיפה והפקק של הבקבוק. וכל פלסטיק אחר.

ואז כמובן יש זבל גדול, זבל מסוכן, פחיות, זכוכיות ומה לא. את הזבל יש להוריד ביום המיועד, לפני 8:30 בבוקר, לפי הטבלה הזו:

פעמיים בשבוע זבל נשרף. פעם בשבוע דברים אחרים.

אז כרגע זה מה שיש לי בדירה:

מימין: הבקבוקים. משמאל: זבל נשרף.

מימין: הפלסטיק. משמאל: הנייר\קרטון
(הן מלאות כי פספסתי את יום האיסוף בשבוע שעבר, לעזאזל)

במרכז: הדברים שאין לי מושג מה לעשות אתם, ולכן הם שוכבים בשקית עם הורוד.

אני רק מקווה שייקחו לי את השקיות מחר. אז אני גם אוכל לצלם את הדירה!! אם לא לוקחים לי את השקיות אני הולכת לזרוק אותן במגורים עם ההפרדה המגוחכת, איפה שהם יכולים לזרוק מתי שהם רוצים ובאיזו שקית שהם רוצים, אם בכלל (זה מה שעשיתי אחרי שלושה ימים, כי הפרדתי רק לנשרף ולא נשרף בהתחלה, ואני לא מחטטת בזבל של עצמי. לא).

נקודת האור: "מרכז המיחזור" (לשם הולכות השקיות הארורות) נמצא ממש מתחת לבית. 

הקוראים הנכבדים מוזמנים להתרשם מהתקנות באתר של העירייה, שמתורגם על ידי גוגל טרנסלייט או משהו בסגנון (וזה התרגום הרשמי): החיים בזבל

11 באוקטובר 2011

הגיג #2

בשביל אומה שדוגלת בהפרדת זבל בצורה די אובססיבית ומעצבנת, היפנים עוטפים כל דבר יותר מדי.

לא נעים לי להגיד להם שלא צריך.

10 באוקטובר 2011

חוויה ישראלית

אתמול הלכנו לטייל בנארה,שמפורסמת בעיקר בגלל זה:

וגם קצת בגלל זה:
(טודאיג'י - פסל הבודהה הגדול, שפעם אפילו היה הגדול בעולם).

היה נחמד, מאוד יפה. בעיקר נהניתי לצאת קצת מאוקזקי ולראות את יפן.
בערב המדריך נתן זמן חופשי להסתובב באזור קניות, וכשנכנסתי לאחת השדרות צד את עיני השלט הבא:
כן כן, עיניכם הרואות: פלאפל. ביפנית הכיתוב הוא: Israeli cafe and restaurant. Falafel Garden.

בכלל לא הייתי רעבה, וכולה עבר קצת יותר משבוע מאז שהגעתי, אבל שאני לא אכנס? אז נכנסתי. היה די ריק, אז שוחחתי עם המלצרית והטבח. הטבח, מסתבר, היה בישראל, במסגרת טיול גדול שערך פעם ("מתי?" "ממזמן" "מתי??" "ממזמן...")

את המנה עצמה לא צילמתי, וחבל כי היא הייתה מסודרת יפה והטעם לא היה רע בכלל. 50 ש"ח למנה זה קצת מוגזם, אבל היי, החוויה הייתה לגמרי שווה את זה!

הרי לכם כמה תמונות מהמקום:



 כפי שאתם רואים, יש אפשרות "לפתוח שולחן".

היה מעניין וגם טעים!


8 באוקטובר 2011

חוויות שינה

(חשבתי לצום. באמת. בסוף לא יצא.)

החלטתי לכתוב רשומה על המיטה שלי. למה? כי באמת שלא חשבתי שכך היא תהייה.

ביום-יום המיטה שלי נראית כך:



נראה סביר, לא כן?
אבל!
אם נוריד את כ-ל מה שנמצא עליה נגלה את הדבר הבא:


מיטה כמעט צבאית.
גם אני חשבתי בהתחלה שהדברים הלבנים הם מזרן, אבל:

בלחיצה קלה הסתבר שמדובר במין קרש עטוף בבד. על הקרש יש להניח את הפוטון - כלי המיטה היפניים. ה"מזרן" הוא מן שמיכה (כבדה למדי), ומעל יש כרית ושמיכת פוך. נדמה לי.

ואילו הכרית:
"מה היא רוצה?" אתם שואלים. "נראה סבבה".
אבל לא!!!!!!
זה מה שיש בפנים. מן... פלסטיקים כאלה. זה נקרא Pipe Pillow. לא הכי נוח, אבל התרגלתי. זה מבטיח שהכרית תמיד תהייה נפוחה, לפחות.

היפנים מתלוננים על כאבי כתפיים. זה נחשב למשהו מאוד יפני. גיליתי למה זה קורה! אחרי יומיים-שלושה של שינה על המיטה הזו הכתפיים שלי והגב התחילו לכאוב.

אני חושבת שלא אתרגל לזה באמת לעולם.

(אם הניסיון מעניין אתכם, אתם יכולים לשים שמיכת פוך על השטיח בסלון וללכת לישון. זה בערך אותו דבר).

גמר חתימה טובה לכל הקוראים! גם לכופרים וגם לצמים.

4 באוקטובר 2011

חוויות ברחוב

טוב, למי שמכיר אני לא מחדשת שום דבר, אבל למי שלא: תודעת השירות פה ממש גבוהה. אולי גבוהה עד כדי כך שזה מתחיל להטריד.

היום חיפשתי את המדף עם המיונז (שוב) בסופר. לא רציתי לשאול עוברים ושבים תמימים, אז שאלתי עובד. במקום לזרוק לי "אה, זה במדף שם, ליד הפסטה (שמצאתי אתמול!!!!!)", הוא לקח אותי לשם. עד למדף. ואז בגלל שלא היה כתוב מיונז אלא creamy dressing, נאלצתי לשאול אזרח תמים אם אכן מדובר במיונז.

מוקדם יותר, כשהייתי בחנות שחמישית ממנה הוקדשה למנגה (איזה כיף!!!! כשאדע לקרוא קצת יותר אקנה לי אחת~), שאלתי את המוכרת אם יש להם artbook של Natsume Yuujinchou. היא הלכה לחפש (וכשבאתי ללכת אחריה, כנהוג בארצנו הקטנטונת), היא הסתובבה ואמרה לי לחכות שם. טוב.
היא לא מצאה, אבל אחרי כמה בירורים הסתבר שיש בחנות אחרת. מעולה. "איפה היא?" שאלתי. אז במקום להגיד לי "היא נמצאת ליד התחנה המזרחית", "טוב, תודה, שלום",

הן חיפשו את זה במפה. והראו לי תמונה של החנות. אלוהים.

אבל אז נסעתי על אופניי ברחוב, וכששאלתי כמה חבר'ה בחטיבה מה השעה, הם ענו שהם לא יודעים. אני משערת שביפן אין לילדים טלפונים סלולריים.

NOT.

אולי אחד השיעורים שלהם צריך להיות "הזר לא נושך".

3 באוקטובר 2011

הגיג #1

באוקזקי, היכן שאין תאורה, גם אין מדרכה.

מעניין מה אחוז התאונות פה.

1 באוקטובר 2011

חוויה בסופר

הגעתי אתמול בבוקר. את רשימותיי מהטיסה וההגעה אעדכן בהזדמנות. כעת ברצוני לחלוק חוויה שחוויתי כשקניתי כמה מוצרים הכרחיים בקומביני (combini, נגזר מהמילה convinience store). חנות קטנה, שאוגרת בתוכה מוצרים מכל הסוגים! מאוכל ועד חומרי ניקיון. והכל רבותיי, הכל בדולר!!! ולא כמו החנויות המגעילות של הכל בדולר עם ריח הנפתלין שיש אצלינו.

אז הסתובבתי בין המדפים ולקחתי מכל הבא ליד (ועדיין לא מספיק. יש דברים שחסרים, ויש דברים שכנראה אני צריכה לקנות מחדש, כמו מתלים, שמשום מה לא נדבקים לי לקיר של המקלחת כמו שצריך וזה מתסכל נורא). אני חושבת שהייתי עוף מוזר בנוף, עם כל המוצרים.

המוכרת העבירה את המוצרים בקופה ואז הכניסה אותם לשקית. את הספל שקניתי היא עטפה בנייר, וראתה שקניתי כדורי אורז (אוניגירי), אז היא נתנה לי גם צ'ופסטיקס. קניתי פח קטן למקלחת שהיה מאובק, ואז היא הוציאה מן דאסטר כחול כזה וניקתה לי את האבק! היא דיווחה לי כמה אני צריכה לשלם. נתתי לה כסף, היא לקחה אותו, שמה אותו בקופסה קטנה שבה הייתי אמורה לשים אותו, ואז לקחה אותו שוב. את העודף היא כבר נתנה לי ביד, לא בלי שאמרה בקול רם כמה שילמתי וכמה מגיע לי. כשפניתי לצאת, היא פתחה עבורי את הדלת כיוון שהייתי עמוסה בשקיות, יחסית.

היה מעניין.