היו לי ארבע עבודות. שתיים בלימוד אנגלית, אחת בשטיפת כלים ועוד אחת במלצרות. בעבודות הקשורות לאנגלית ידעתי את שמותיהם של חבריי לעבודה, ואפילו את אלו של הבוסים שלי. אני חושבת שכבר ציינתי את זה באחד הפוסטים שלי בענייני עבודה, אבל את השמות של הטבח במסעדה (שהיה גם הבוס), או של הנשים שעבדו אתי בשטיפת הכלים לא ידעתי.
רק בטעות גיליתי ששמו הפרטי של הטבח הוא "טקאשי". ואילו הנשים בגן הילדים (שם שטפתי כלים)? לאחת קוראים קיוקו. לאחרת טוקויאמה-סאן, או משהו כזה. והשלישית... לא יודעת. מעולם לא הצגתי את עצמי, והן לא הציגו את עצמן. באתי לעבוד והלכתי.
לפני שטסתי קניתי בחנות יודיקא חמסות ובתוכן ספרי תהילים. חשבתי שהן יהיו מזכרות נחמדות ליפנים שאפגוש בדרך. לא נתתי הרבה, אז החלטתי לתת כמה לנשים בעבודה למזכרת. אותן נשים שבטח לא פגשו ישראלי מעולם, שבקושי יודעות היכן זה נמצא ומה קורה שם. הצעירה מביניהן אפילו שאלה אותי אם "ראיתי אי פעם זיקוקין די-נור ואם יש כאלה בארץ".
ועזבתי לדרכי.
אתמול צלצול בפעמון. בחוץ עמד אונה-סאן משירות הלקוחות בימאסה ובידו מעטפה חומה.
"זה מקאנדה-סאן, בגן הילדים", הוא אמר. "לאות תודה".
"קאנדה-סאן?", שאלתי. "למרות שעבדנו ביחד חצי שנה אני לא כל כך מכירה את השמות שלהן, אבל..." ניסיתי להגיד לו שזה מרגש אותי שהיא חשבה עליי מספיק כדי לקנות לי משהו (אפילו אם זה רק כי אני הבאתי לה את החמסה והיא הרגישה חייבת), אבל לא מצאתי את המילים ולכן רק שמתי ידי על הלב בתקווה שיבין. הוא ברזילאי, אחרי הכל.
וזה מה שקיבלתי. מן תיק חמוד כזה לשים בו טישו.
המתנות הקטנות, המפגשים הקטנים, הדברים הפעוטים שלפעמים אין להם כמעט משמעות, אלה הדברים שהופכים את השהות פה למיוחדת כל כך.
הרבה פעמים מה שעושה את החוויה במקום זר הוא הדברים הקטנים, כאשר הם מצטברים לכדי זיכרונות מגניבים.
השבמחקאגב, הפתעת אותי. אני בתור מישהו שבחיים לא היה ביפן אלא כתייר הייתי בטוח שבכל פעם שנכנסים לעבודה חדשה ביפן ולא משנה מאיזה סוג נדרשים לעשות ג'יקושוקאי מלא. טוב נו, כנראה שגם ביפן לא הכל חייב להיות לפי כללי הטקס. :P