העונה האהובה על היפנים היא האביב: כבר לא קפוא בחוץ (ובפנים), זהו זמן של התחלה (עבודות חדשות, שנת לימודים חדשה), והחשוב מכל: עצי הסאקורה פורחים.
מדובר במאורע ששיאו נמשך לא יותר מיומיים, ולכן בתקופה זו, המוני יפנים נוהרים לפארקים כדי לצפות בפריחה. הם יוצרים קבוצות של משפחה או חברים, אוכלים, שותים וצוחקים, והכל על אותו ניילון בצבע כחול. כששאלתי את אמי המארחת מדוע לכולם יש אותה יריעה, היא השיבה שביפן האדמה והדשא לחים. לדעתי אפשר גם לחיות עם לשבת סתם על שמיכה או משהו, אבל אולי באמת עדיף לא להירטב.
כפי שאמרתי בפוסט הקודם, הוריי הגיעו לבקר אותי לרגל חופשת הפסח. קיוויתי שאת הסאקורה נתפוס בימויים שלנו בקיוטו, כדי שאוכל לראות את דרך הפילוסופים בשיא פריחתה. לצערי, כשהיינו בקיוטו הייתה מעט פריחה, ועל העצים בדרך הפילוסופים היו רק ניצנים.
 |
| דרך הפילוסופים בחורף |
יום לאחר מכן הגענו לאוקזקי, כדי לבקר את אמי המארחת וכדי שהוריי יראו איפה אני חיה. פה, הפריחה כבר הייתה כמעט בשיא, ולכן הלכנו לטירת אוקזקי, שם העמידו דוכני מזון לרוב. יצא להיות בכמה ארועים ומיני-פסטיבלים ביפן (בפסיטבל גדול, לצערי, עוד לא הייתי), אבל כל כך הרבה דוכנים לא ראיתי מעולם: סוכריות, מתוקים, בשרים, אוקונומיאקי, מסכות, ואפילו ערמונים: הכל היה שם. האמת שגם די חזר על עצמו, אבל מילא. הגענו לשם בערב ולכן ראינו את הסאקורה בחושך, עם התאורה הלא רבה מדי שהייתה שם. עדיין היה יפה.
לאחר מכן עלינו לטוקיו. ואז, או אז, תפסנו את הפריחה בשיאה. גם היה יום ראשון, וכך יצא שאנחנו וכל שאר טוקיו הלכה לראות את הפריחה בפארק אואנו (Ueno). לשם הולכים כולם, אבל לא מדובר במקום הכי יפה לראות את הפריחה, כך הבנתי.
 |
| מיליון ואחת יפנים. אה, וסאקורה |
היה יפה לראות את הפריחה, באמת, אבל ההמון קצת פגם בחוויה (אם כי גם זו הייתה חוויה בפני עצמה).
היפנים אוהבים את הסאקורה שלהם כשהיא בשיא פריחתה, אבל אני חושבת שהיא יפה גם לאחר מכן, כשעל העצים יש שילוב של ירוק וורוד. חוץ מזה, הסאקורה יפה על האדמה כמו שהיא יפה על העץ: תריסרי עלים מקשים את המדרכות והאגמים, עד שיבואו עובדי העירייה לנקות אותם.
מלבד הסאקורה, שמתי לב פתאום שיש לאנשם בערוגות המון צבעונים. זה, לדעתי, כבר יותר יפה, אבל על טעם ועל ריח...
