28 בפברואר 2012

חוויות בבית הספר היסודי


הלכנו לבקר בבית ספר יסודי. לעומת שאר הפעילויות של המכון, הפעם היינו רק שלושה: אני, ש', וג'ייקוב מאמריקה.

כשהגנו לבית הספר חיכו לנו הילדים עם שלטים צבעוניים, עליהם כתובים שמותינו. את השם שלי הם כתבו עם טעות באחד הצלילים, אבל אז אמרתי למורה שאם אומרים את זה בעברית אז המשמעות די דומה, אז לא נורא. 

השלטים
 כל קבוצת תלמידים הובילה אתה הנציג שלה לאולם הספורט, שכמובן היה קפוא (אותו יום, אגב, התחיל בהיר למדי ולפתע עננים כיסו את השמיים וירד קצת שלג). כמו בחטיבת הביניים בה ביקרנו, הושיבו אותנו על כסאות והסבירו לנו איך תתנהל השעה הבאה.

לאחר מכן כל קבוצת תלמידים ישבה עם נציג, וכמו בחטיבת הביניים שאלו שאלות בנאליות. חלקן, כמו בחטיבה, די חזרו על עצמן כי התלמידים לא הבינו ששאלה זו נשאלה כבר, ולו רק כי הניסוח היה קצת שונה. כך נשאלתי פעמיים מה הפתיע אותי כשהגעתי ליפן. חלק מהשאלות היו גם מוזרות: למשל, שאלו אותי איזה משפט/מילה אני הכי אוהבת. הפעם, לעומת החטיבה, היה הרבה יותר מקום לתמרון ביפנית, וזה היה די נחמד.


 ואז הגיע זמן משחקים. בתחילה שיחקנו את משחק הרכבת ששיחקנו בגן הילדים (והנה אני חשבתי שאחרי כתה ד' כבר לא משחקים בזה יותר). הפעם הגדילו לעשות וביקשו שנגיד את חלק ה"אבן נייר ומספריים" בשפת אמנו. כמצופה, עם האנגלית לא הייתה להם יותר מדי בעיה, אבל בעברית הם די הסתבכו. בסוף הוחלט שהם יגידו רק "אחת, שתיים, שלוש", וגם את זה רשמו על הלוח כי אף אחד לא זכר ("אתש?").

כשהוכרז ילד-הקטר המנצח עברנו לשחק כסאות מוזיקליים. המעגל היה די גדול, והיה מאוד מעניין לראות כיצד הילדים עובדים על חבריהם: זזים קצת הצידה מהכסא שהתיישבו עליו וקוראים בשמות חבריהם שנותרו מתרוצצים, מעמידים  פנים כאילו יש מקום אבל בעצם אין. ואז כשהחבר רץ במהירות לאותו כיוון, הם זזים שוב וניתן לראות שלא היה ולא נברא.


בסוף הפעילות הצטלמנו. בתחילה תמונה קבוצתית, ואז כל קבוצה עם הנציג שלה. בזמן שחיכינו לתורינו להצטלם, אחד הילדים ניסה לדבר אתי (כי הוא חייב). "טוב, תעזרו לי פה. נו, תגידו גם משהו! אוף, מתי מצטלמים כבר?"

ריחמתי עליו, אז שאלתי אותם באיזה כתה הם. הם ענו שהם בכתה ה', ושאלתי אם הם שמחים שתכף הם עוברם לחטיבה. "לא רוצה חטיבה", אמרה לי אחת התלמידות. "אבל תוכלו ללבוש מדים מגניבים!" אמרתי.

 "אני אתגעגע ("זה בודד")", היא ענתה.

לאחר שסיימנו להצטלם ליוו אותנו החוצה. ניסיתי לדבר עם קצת עם הילדים, ושאלתי אותם לגבי משהו ששמתי לב אליו: למה כשמגיע הזמן לחזור הביתה, כל הילדים בבית הספר מתקבצים לקבוצות גדולות וככה עוזבים, ולא כל אחד בנפרד?

"זה לפי מקום מגורים", ענה לי אחד מהם. "בכתה ד' מתחילים פעילויות מועדונים, ואז זה מפסיק".

"ובאיזה מועדון אתה?" שאלתי.

"גננות", ענה. אבל בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואז הוא אמר משהו על פרחים. "סידור פרחים?" שאלתי, והוא צחק. "לא... בדיוק", אמר והצביע על האדניות הפזורות על המדרכה. ואז הבנתי.
לפני שעזבנו חילקו לנו בקבוקי שתייה קטנים (בחרתי קולה!!!) וכרטיסי מתנה בשובי 2000 ין לקנות אתם ספרים. יצא טוב – באמת תכננתי לקנות מנגה בקרוב. יודעי דבר גם אומרים שניתן להמיר את הכרטיסים 
האלה לכסף במקומות מסויימים, אבל שיהיה.

לאחר כמה ימים קיבלנו אוסף מכתבים שכתבו התלמידים בקבוצה שלנו. חמודים! (אני עוד רק בשלישי...)



 שבוע לאחר מכן הלכנו לבית ספר אחר, הפעם לשחק עם תלמידי כתה ו'. היינו שישה זרים, וחילקו אותנו לארבע כתות השכבה. הילדים ישבו על כסאותיהם, וכשהתיישבתי מולם ניתנה ההוראה לעמוד, להתיישר, ולקוד. כשראיתי את הפעולה הזו באנימה תמיד חשבתי לעצמי שאני רוצה לראות את זה בלייב, והנה זה קרה. ואני עמדתי שם, מבולבלת, לא יודעת אם עליי לקוד חזרה או מייד להתחיל לדבר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי קצת על הארץ, אבל נראה שהם משועממים. סיפרתי להם שהייתי בצבא, חשבתי שזה יעניין אותם (במיוחד את הבנים), אבל נראה שלא היה אכפת להם כל כך.

לאחר מכן הגיע זמן המשחקים. שיחקנו כסאות מוזיקליים, ושוב את רכבת ה"אבן נייר ומספריים" הזו, ועוד משחקים יפניים כמו גנדמה, או משחק עם אקדח מצ'ופסטיקס. הפעם, לעומת השבוע הקודם, היה די משעמם: הילדים שיחקו בעיקר עם עצמם ועם חבריהם, ונראה שלא היה אכפת להם מאתנו כל כך. המורה טענה שזה כי הם נבוכים, אבל אני לא בטוחה. חלקם באמת נראה מפוחדים קצת, כשהם עמדו מול הכתה והסבירו את חוקי המשחק שאנו עומדים לשחק.

אקדח הצ'ופסטיקס
בכל מקרה, תמיד כשאני נכנסת למוסד חינוכי ביפן אני מרותקת: ממדפי הנעליים והתיקים, מכסאות העץ הישנים, מהכיורים, מהקירות הדקים והחלונות הגדולים, מהמדים... רק בשביל זה שווה ללכת לפעילויות האלה. זה, והתגמול שמקבלים בסוף. גם הפעם קיבלנו כרטיסים לקניית ספרים.

23 בפברואר 2012

חוויות באוסקה

נסעתי עם חברתי היווניה ליומיים באוסקה (על חשבון לימודים, אבל מה זה חשוב).

אוסקה, בדומה לנגויה, היא עיר שאין בה יותר מדי מה לראות. היא ידועה בזכות חיי הלילה התוססים שלה, ואחוז הפשיעה שלה, שהוא כנראה קצת יותר גבוה משאר יפן (ועדיין נמוך למדי). את הטיול התחלנו בסיור באקווריום הגדול, שנמצא על הנמל.

האקווריום



משם המשכנו לראות את הטירה, ואז לרחוב הקניות הארוך, ולאחר מכן לשדרת האוכל: Dotonburi

הטירה
אחד מהאייקונים של דוטונבורי

היה מאוד תוסס, והיו אנשים לרוב - כיאה לכרך. לאחר שכתתנו רגלינו בין חנויות ומסעדות, החלטנו שהגיע הזמן שגם אנחנו נהנה מהמטעמים של אוסקה. אוסקה ידועה בזכות המאכלים שלה, ובעיקר אוקונומיאקי וטאקויאקי (כדורי תמנון). מצאנו מסעדת אוקונומיאקי פינתית ונכנסנו.

היינו היחידות שם (חוץ מהטבח והמלצר). הזמנו, ואז חזרנו לדבר בינינו באנגלית. המלצר הביט בנו ואז שאל: "אתן טובות ביפנית?"

"לפעמים", ענינו.

"אני חושב לעשות תפריט באנגלית..." אמר אז.

"אה, שנעזור?" הצענו, וללא היסוס הוא הגיש לנו שני דפים מודפסים באנגלית, עליהם כתובים המאכלים שניתן לקבל במסעדה. היה הרבה איפה לתקן, אבל הרוב היה יחסית בסדר. הטעות הכי גדולה שם הייתה, שבתפריט האנגלי הייתה כתובה מנת עוף כלשהי, ואילו התפריט המקורי ביפנית בכלל הציע חסילונים.

"מה תרצו לשתות?" שאל אז. "השתייה עליי". אם ככה, סבבה. הזמנתי קולה, בעיקר כי אני אוהבת קולה ואני בקושי שותה אותה מאז שהגעתי ליפן. גם חברתי הזמינה קולה. כבונוס נוסף, הוא גם פירגן עם הרוטב והמיונז על האוקונומיאקי שהזמנתי.

האוקונומיאקי שלי משמאל

ביום השני הלכנו לראות את מחזמר "צלילי המוזיקה" (שזו הסיבה שנסענו מלכתחילה). המחזמר הוצג בתיאטרון קרוב לתחנה המרכזית, בקומתו השביעית של בניין קניות ומסעדות (מעודי לא ראיתי תיאטרון בראש בניין).

המחזמר התחיל על השנייה, ושמחתי להבין שאני מבינה חלק נכבד ממה שקורה על הבמה (אבל אולי זה גם בגלל שאני מכירה את הסיפור). היה מעניין במיוחד לראות את ההתאמות התרבותיות: הנזירות תמיד קדו בזווית של 90 מעלות לאם המנזר, אפילו שבמערב אין את כל עניין הקידות. מלבד זאת, היה שימוש נרחב בקייגו (השפה המנומסת): בין המשתרים למר וון-טרפ, בין הנזירות לאם המנזר, וכו'. הקייגו קצת הקשתה על ההבנה, אבל בסדר. מעבר לכך, שיערם של השחקנים הובהר מעט, או שהם לבשו פאות - הרי אוסטרים אמורים להיות בהירי שיער ותכולי עיניים.

בין השחקנים שעל הבמה היו גם ילדים. צפיתי בהם ותהיתי מה הם עושים לגבי בית הספר. אחותי הקטנה פעם  סיפרה לי שבתעשיית הבידור האמריקאית יש לילדים בית ספר באולפנים, אבל אני לא יודעת אם ביפן יש כזה דבר. מצד שני, חינוך ביתי ודומיו לא מקובלים במיוחד בארץ השמש העולה...

בכל מקרה, היה מאוד כיף, ונחמד לשמוע את השירים ביפנית. ניתן להתרשם מהקדימון כאן.

את הטיול קינחנו בקומתו האחרונה של Umeda sky building, ובצפייה בנוף העירוני והמואר.



היה מעולה.

20 בפברואר 2012

הגיג #7

חשבתי שהבנתי את עניין הקומקומים משנת תרפפ"ו:

ראיתי באנימה כלשהי, שבעל הבית מניח את הקומקום על התנור החשמלי. זהו זה! חשבתי. היפנים אוהבים תה. ובחורף, בגלל שכל כך קר פה בבתים, הם יושבים כל היום עם התנור החשמלי. ואז פשוט מניחים את הקומקום עליו (מה שאי אפשר לעשות עם קומקום חשמלי) ויש מים חמים כל הזמן!

אמרתי זאת לאישה היפנית אותה אני מלמדת אנגלית. "אבל רק בכפרים הקטנים משתמשים בתנורים חשמליים כאלה", היא אמרה. "ברוב הבתים משתמשים במזגן".

הלכה התאוריה. :(

17 בפברואר 2012

חוויות עם ריו-סאן

בתחילת הסמסטר, מכיוון שהפכנו להיות חמישה-עשר תלמידים ברמה הבינונית, מיזגו את שתי הכתות ואת סמסטר החורף התחלנו בתור כתה אחת. את רובם הכרתי, או כי הם היו אתי בכתה בסמסטר הסתיו, או כי הכרתי אותם ממסדרונות בית הספר. לידי ישבה בחורה סינית חייכנית וורדרדה, שרק הגיעה למכון, והחלפנו מילים מספר.

בקצה הכתה, בשולחן שמול הלוח, ישב לו סיני אחר. שיערו שחור כעורב ועיניו צרות וחשודות. הוא עטה מעיל שחור, וישב בגב כפוף, עיניו דבוקות לשולחן/לאייפון שלו ונעצמות לסירוגין. זהו ריו-סאן (הבן. יש גם בת עם אותו שם בכתה).

כך הוא מעביר את זמנו בכל יום: נכנס לכתה בסערה, לרוב באיחור קל, מתיישב במקומו, מניח את האייפון על השולחן וצופה בסרטונים. כשנמאס לו הוא הולך לישון, וניחרותיו משעשעות את כולם וגורמות למורה לאי נוחות. בשלוש השבועות הראשונים הוא ישב ליד קים מסינגפור - התלמידה הטובה בכתה. כשהיה עלינו לעבוד בזוגות הוא, באופן די מפתיע, שיתף אתה פעולה.

אבל הוא לא יושב לידה יותר. הוא יושב די קרוב אליי. ובגלל שבכתה יש מספר אי זוגי, תמיד יוצא שעבודה בזוגות הופכת לעבודה בשלישייה אתו. אבל הוא לא עושה מאמץ לקרב ארת הכסא, או להקשיב, ולמען האמת לי לא מתחשק להשקיע באדם שאין לו טיפת כבוד לבית הספר, אז אני עובדת בזוג עם טאן הסינית והוא נשאר להסתכל בסרטוניו.

יש מורים שכבר ויתרו, וכשיש עבודה בזוגות הם אלה שעושים אותה אתו. אחרים מדלגים עליו בסבב שאלות. השאר מנסים בכל זאת כי אין להם ברירה.

ובתור תלמיד שבכלל עושה טובה שהוא מגיע, זה באמת תמוה למה הוא תמיד מגיע. אם הייתי הוא, הייתי מחשבת כמה ימים אני צריכה כדי לקבל את מינימום 80% הנוכחות (וכך לא לאבד את הויזה), ולא מגיעה. אבל הוא מגיע תמיד. יושב, מנמנם, אוכל, וחוזר לישון. כמו חתול. חבל שאי אפשר להעיף אותו.

היום היה תרגיל שמיעה. כשנגמר הקטע המורה פנתה לריו-סאן ושאלה מי אלה שדיברו. הוא התנצל ואמר שהוא לא יודע. "אז למה אתה פה?" שאלה. "למה אתה לא מקשיב? אם אין לך כוונה להקשיב אתה יכול ללכת. הא, ריו-סאן? אתה יכול ללכת".

הוא לא ענה. המשיך להביט בשולחן ולא יצא מהכתה, והקשיב לשאר הקטע. בסבב השאלות הבא הוא כבר חצי-ענה. 

ביום האהבה שחל לפני כמה ימים הולחט בכתה שהבנות ייתנו לבנים שוקולדים, כנהוג ביפן (וההיפך משאר העולם). ואכן, בהספקה הראשונה חילקנו את השוקולדים הזולים שקנינו לבנים בכתה. ריו-סאן נעלם במהרה לסיגריית הבוקר שלו, אבל החלטתי שאם נותנים לכולם, צריך גם לתת לו, והנחתי קובייה של שוקולד-ביסקוויט על שולחנו. טאן עשתה כמוני והניחה שם חטיף.

השעות נקפו, היום עבר בעצלתיים, וריו-סאן לא נגע בשוקולדים שהונחו על שולחנו, לעומת השאר שכבר חיסלו את כל מה שקיבלו. בסוף היום הוא ארז את התיק במהרה ונעלם, מותיר את השוקולדים יתומים על השולחן.

הבטתי בממתקים, מקמצת את פי, מבינה שהעניין אפילו קצת העליב אותי. הוא לפחות היה יכול לקחת. תלמיד אחר ראה את השקולודים ולקח אותם לעצמו. "בתיאבון!" אמר בחיוך ואכל אותם.

"אם הוא לא אכל, זה אומר שהוא שונא אותנו?" מישהי שאלה.

"נדמה לי שהוא שונא את כולם", ענה לא אחר.

אולי.

חזרתי הביתה. טיפות הגשם נוחתות בעדינות על מטרייתי בצליל נעים לאוזן. ילדי החטיבה והתיכון הולכים מולי, ברגל ועל אופניים, ואני מחפשת בידיהים של התלמידים חבילות שוקולד ומכתביי אהבה. אבל ידיהם ריקות, ולי רק בא לצעוק להם: "נו? שוקולד, קיבלתם?"

13 בפברואר 2012

חוויה בפסטיבל

ביפן נערכים פסטיבלים רבים. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את פסטיבל גיון שנערך בקיוטו, או את פסטיבל טקיאמה שנערך ב... ניחשתם נכון, טקיאמה. עוד לא הייתי בפסטיבל גדול, אבל יודעי דבר אומרים שמדובר במאורע צבעוני ושמח.

רוב הפסטיבלים נערכים באביב ובקיץ, כשלא קפוא בחוץ וכל יציאה מהבית לרוח השואגת ולכפור גוררת אחריה רצף קללות קצר על האקלים היפני. לעומת זאת, גם בחורף ניתן למצוא פסטיבלים מספר, כמו למשל פסטיבלי קרח (כאשר המפורסם שבהם נערך בימים אלה ממש בסאפורו, עיר המחוז של הוקאידו).

הגעתי ליפן בתחילת אוקטובר, סוף עונת הטייפונים והפסטיבלים. ועדיין, לפני כמה ימים אמרו לנו שנערך באוקזקי פסטיבל אש ששווה לראות. אז אספתי את ש', את חברתי היווניה, וידיד יפני (עם אוטו!!! לא שזה נדיר פה. כשהמפעל של טויוטה נמצא מרחק יריקה ממך לכולם יש אוטו, או עובדים במפעלי רכב. באמת) ונסענו לראות אש ותמרות עשן.

הגענו בסביבות שבע בערב, עברנו מספר דוכנים מתבקשים של טאקויאקי, אוקונומיאקי, וממתקים (לא הטאיאקי האהוב שלי, לצערי), עלינו בגרם מדרגות די תלול והגענו למקדש. צפינו במשך כשעה במזמורי תפילות וטקסי טיהור שדים, עד שהתחיל החלק המעניין, שנמשך לצערי רק כעשר דקות: כמה גברים לבושים לבן התרוצצו על רצפת המקדש, נושאים לפידי קש גדולים ובובות שדים ומנופפים בהם באופן שגרם לנו לתהרות איך מקדש העץ לא נשרף עד הייסוד.



ביציאה פגשנו עוד חברים מהמכון שבאו לראות את הטקס, ואז יצאנו לשתות.

היה קצר וקר אבל בהחלט שווה את זה.

8 בפברואר 2012

חוויות קריאה

רבים מחבריי ללימודים מקדישים שעות רבות ללימוד עצמי לאחר שהם חוזרים הביתה מבית הספר, ולא רק ברמות הנמוכות (שם יש ללמוד אוצר מילים די מטורף, כך אומרים). אבל אני לא מצליחה להושיב את עצמי לעשות יותר משיעורי הבית. אני מסתדרת גם בלי ללמוד במשך שעות, אני לא מרגישה אבודה, אבל אם יש משהו אחד שחבל לי שאני לא מקדישה לו יותר זמן, הוא זה: קנג'י.

ולהלן מבוא קצר למי שלא יודע במה מדובר (המכירים את סוגי הכתב ביפן מוזמנים לדלג):

ביפן ישנם שלושה סוגים של כתב:

הירגאנה (ひらがな) - כתב פונטי.
קטקאנה (カタカナ) - כתב פונטי גם כן, שבימינו משומש בעיקר כדי לכתוב מילים שמקורן בשפות זרות ולא יפנית.
קנג'י (漢字) - כתב הסימניות, שמקורו בסין.

הכתב הפונטי לא מהווה בעיה גדולה במיוחד (בעיקר גם בגלל שלעומת שפות אחרות, בכתיב היפני אין "אותיות נעלמות" שלא הוגים), אבל הקנג'י... אוי, הקנג'י.
בסינית, לכל סימנייה יש קריאה אחת. ביפנית לעומת זאת, ניתן לקרוא כל סימנייה בכמה דרכים. חבל לי להסביר את זה על רגל אחת, וגם ככה אני רק אסבך דברים, אז המעוניינים מוזמנים להציץ בעמוד הוויקיפדיה (והוא אפילו בעברית הפעם).

בכל אופן, חזרה לעניינינו:

בימים הראשונים שלי במכון עשיתי מבחן רמה. חלק מהמבחן היה ראיון, שבו נשאלתי כמה קנג'ים אני יודעת. "לא יודעת", עניתי. "אני יודעת קנג'ים, אבל אני לא בטוחה כמה". ועדיין אין לי מושג. בשנותיי באוניברסיטה נתנו לנו המורות פעם בשבוע או שבועיים דף מלא צירופי מילים בקנג'י שהיה עלינו ללמוד. כולם שנאו את זה, כולל אני, אבל רק לאחרונה הבנתי כמה העניין היה לטובתי: אני יודעת יותר קנג'ים ממה שחשבתי.

ובכל זאת, צריך ללמוד עוד. קניתי ספר ללימוד, אבל אני לא כל כך משתמשת בו. יש כאלה שמנסים ללמוד קנג'ים לפי המשמעות בשורשים שלהם, אבל אני לא יודעת כמה השיטה הזו מתאימה לי. מה שכן שמתי לב אליו הוא זה: אני מצליחה ללמוד קנג'ים דרך מילים. כלומר, אני לומדת מילה מסויימת בקנג'י ופעם הבאה שאני רואה אותה אני מצליחה לזהות אותה. החיסרון הוא זה: אם אראה את אחד מהקנג'ים במילה שאני מכירה במילה אחרת, לאו דווקא אצליח לעשות אחד ועוד אחד ולהגיד, למשל, "אה, זה אותו קנג'י שיש במילה עונות".

על כן, כדי ללמוד יותר קנג'ים, עליי לקרוא. כך גם למדתי את רוב האנגלית שלי: קראתי המון. אבל ביפנית הדבר לא קל, במיוחד אם מדובר בפרוזה. לא רק ששם יש קנג'ים לרוב, אלא שביפנית יש נטייה להגיד הכל בעקיפין, ולסבך את המשפטים הפשוטים ביותר. חוץ מזה, הספרות היפנית היא די מוזרה ואני לא כל כך נהנית ממנה.

מה שאני כן צריכה לקרוא הוא מנגה, הקומיקס היפני. אני די מחבבת מנגה, וגם בחוברות רבות יש את דרך הקריאה מעל הקנג'י (פוריגנה), וכך ניתן לחפש את המילה במילון בקלות ייתרה. קניתי לי שני כרכי מנגה בסך הכל מאז שהגעתי: אחד של סדרה שאני אוהבת, ואחד של סדרה שאינני מכירה. משניהם קראתי רק חצי.

אני צריכה לקרוא יותר. חשבתי ללכת למנגה-קפה מדי פעם ופשוט לשבת ולקרוא. ש' ידידי קונה מגזינים שבועיים וקורא אותם, אבל אני לא עוקבת אחרי מספיק סדרות כדי שההוצאה השבועית הזו באמת תשתלם לי. גם בספריית המכון יש מנגות, כך שאולי עדיף שפשוט אשב שם אחרי הלימודים ואקרא קצת. ואכין שיעורים.

היי, זה גם יחסוך לי בחשמל!!!!


3 בפברואר 2012

חוויות בסטסובון

היום, ה-3.2, הוא חג הסטסובון (Setsubun, 節分) ביפן. מילולית השם אומר: הפרדת העונות. לפי לוח השנה המסורתי ביפן, היום הוא היום האחרון של החורף והחל ממחר כבר אביב. אירוני, משהו, שדווקא ביום האחרון של החורף קופאים לי הצינורות בדירה מרוב קור, אבל לא חשוב.

את הסטסובון בעצם התחלתי אתמול. בימאסה (בית הספר בו אני לומדת) חיפשו עובדים שיילכו למפעל יום לפני החג ויכינו סושי (בסטסובון נהוג לאכול רול גדול של סושי בדממה). עבודה מחורבנת, מחמש בערב עד אחת בלילה, אבל השכר טוב, אז אני ועוד כמה תלמידים נרשמנו.

אתמול אחרי הצהריים לקחו אותנו למפעל (ששייך, מסתבר, לרשת הקומיביני Family Mart). לאחר שחלצנו נעליים והתלבשנו במני שכבות של בגדים, כובעים, וכפפות (בסוף נראינו כמו מדעני גרעין!) לקחו אותנו לפס הייצור. המכונות היו אחראיות רק לשים את האורז על האצה, לגלגל, ולחתוך. את כל מה שנכנס בתוך הסושי עשינו אנחנו. במשך שעות עמדנו והעמסנו מלפפון, ביצה, ודגים. לפעמים גם לקחנו את הרולים שלא יצאו מושלמים, רוקנו את התוכן כדי להשתמש בו שוב וזרקנו את האורז.

עבודה לא קלה, אבל עבר בסדר. העיקר שעכשיו אני כמעט מילונרית. בסוף קיבלנו מתנה כמה סנדוויצ'ים (מסתבר שהם מייצרים סנדוויצ'ים גם לרשת בתי הקפה סטארבאקס, אגב) ורול אחד.

התוצר הסופי. עוד לא נאכל וכנראה גם לא ייאכל
בחג הסטבסובוםן נהוג לגרש את השדים. איך עושים זאת? זורקים עדשים. גם בבית הספר לא שכחו שהיום יום חג וחילקו לנו בוטנים בשקיות. "ב-12 וחצי יגיעו שדים", אמרו לנו. "תזרקו את זה עליהם". ואכן בשעת הצהריים נכנסו לכתתנו השדים ונתקלו במטח של שקיות!


כשיום הלימודים נגמר, אמי הזמנית ביפן (מיוואקו-סאן, אצלה התארחתי ואתה אני נפגשת מדי פעם) לקחה אותי לטקס זריקת העדשים. הלכנו אני, היא, והסבתא למקדש ליד ביתם. בתחילה הכניסנו אותנו לחדר, בו חיכינו עם אנשים אחרים לתורינו להיכנס לחדר התפילה ולזרוק עדשים. ישבנו על מחצלות הטטמי מסביב למין כדים גדולים מלאים בגחלים - אמצעי חימום די עתיק שעדיין משתמשים בו.


כשהגיע תורינו נכנסנו כולנו לחדר. ישבנו על המחצלות בשורות, רכונים לפני שולחנות נמוכים שעליהם מונחות קופסאות עץ שבתוכן עדשים. איש הדת נכנס, לבוש בחליפה חגיגית, והחל לקרוא תפילה. התפילה הייתה ארוכה, והקהל המצוצמם יחסית קד ומחא כפיים בהתאם לתזמונו של איש הדת. היו גם ילדים שדיברו, ומאחוריהם מבוגרים שדיברו, ולפעמים איש הדת התבלבל בתפילה ותהיתי אם זה לא כי נורא רועש, במקרה. זה נראה לי מאוד לא יפני. באמצע התפילה עברו כמרים אחרים וחילקו לנו שקיות עדשים מתנה, ומקלות-מספרים.


כשהתפילה הסתיימה קולם קמו, עדשים בידם, ופנו אל היציאה. "שדים החוצה! (Oni wa soto)" קראו וזרקו את העדשים, שבמקום בשדים פגעו באנשים אחרים. לאחר מכן פנו אל בימת התפילה וקראו "האושר פנימה! (Fuku wa uchi)".
הרצפה בסוף הטקס
בזאת נגמר הטקס ופנינו לעבר היציאה. מיוואקו-סאן הורתה לי לקחת את מקלות המספרים שבחרתי, ולקבל מתנות. בהתאם למספר שנבחר, ניתן לקבל כל מני דברים מועילים: טישו, מחבתות, מטאטאים, ממתקים, אבקות כביסה... אני בחרתי בנייר טואלט (באמת תכף נגמרת לי החבילה), ומן סיר-מחבת קטן.

לאחר מכן הסבתא חזרה הביתה, ומיוואקו-סאן לקחה אותי לבקר בעוד מקדש. הפעם המקדש היה קצת קטן יותר, יותר משפחתי. הוא כנראה שייך, בצורה כלשהי, למשפחה של חבר של בנה הצעיר. כשהגענו הרצפה הייתה מלאה בעדשים שנזרקו (זאת בניגוד למקדש הקודם, בו דאגו לנקות אותה לאחר כל טקס). הפעם קיבלנו מתנה לפני הטקס, ואני קיבלתי מן... חומרי אמבט.

התיישבנו שוב מול השולחנות הקטנים וחיכינו שהטקס יתחיל. איש הדת עלה לבמה והחל להתפלל. הפעם, חילקו דפים עם מילות התפילה, כך שהקהל הצטרף. זה הרגיש כמו שיר. כול שרים באותו קצב, רעש התוף היפני ברקע, וקולם הרם של המתפללים מהדהד בחדר. אפילו הילדים (שאחד מהם כל הזמן הרעיש במקדש הקודם) ישבו בשקט והאזינו.



זורקים עדשים
קצת סאקה שקיבלנו
כשנגמר הטקס (הפעם זרקו את העדשים רק לכיוון אחד), מיוואקו-סאן לקחה אותי אליהם הביתה והכנו את הסושי המסורתי. היה הרבה יותר כיף מאשר להכין אותו במפעל.

קמע לגירוש שדים בכניסה לבית: עלים קוצניים וראש של דג



זה ענק
לאחר ארוחת הערב (שבה, כמובן, אכלתי יותר מכולם ועוד נשארתי רעבה), מיוואקו סאן נתנה לי ממתק מטוקיו, וירקות, כי אמרתי לה שהם יקרים ואני בקושי אוכלת אותם. עכשיו אני יכולה להוסיף עגבנייה לסלט היומי!

השלל
יום פורה ומעניין בהחלט!