29 בדצמבר 2011

חוויות קור

השבוע ביקרתי, בתור טיול שלג, בעיר טקיאמה שבמחוז גיפו (המחוז השכן לאייצ'י).


תחנת הרכבת
מיותר לציין שעם השלג בא הקור.

לפני שבאתי ליפן גרתי בירושלים ארבע שנים ובדירתי, כמו ברוב הדירות בעיר הקודש, היה רדיאטור בקיר שהפיץ חום מנובמבר עד מרץ בערך, כל אחר צהריים עד הערב. בירושלים יורד שלג אולי פעם בשנה (למרות שמאז שנת 2008 לא ירד ונערם), ובדרך כלל הטמפרטורות מגיעות אולי ל-5 מעלות צלזיוס בלילה.

ביפן, בהרבה מקומות הטמפרטורה צונחת לאפס בלילות ובקושי מגיעה לעשר מעלות ביום (אפילו פה, באוקזקי, יצא לנו לחזות בשלג לפני כמה ימים. ולפי מה שאני מבינה, זו ממש לא תהייה הפעם היחידה).

הנוף מחלוני באותו בוקר מושלג
אבל, שלא כמו בארצינו הקטנטונת והחמימה, קשה למצוא ביפן בתים עם חימום מרכזי. נהפוך הוא: קירות הבתים לרוב דקים יותר ממצות, אין חלונות כפולים, ומצעי פלנל לא נפוצים כל כך (שמיכות פליז, לעומת זאת, יש בשפע).

בכל זאת, קר ביפן, ולכן ברוב הבתים יש מזגנים ומפזרי חום למיניהם, ואחרי חצי שעה בלעדיהם שוב קפוא. כולם זוללים חשמל ואנרגיה, ויעילותם מוטלת בספק.

מאוד תמוה בעיניי, העניין. בהוסטל שישנו בו בטקאימה, אמרה אחת היפניות שדיברנו אתה על הנושא שבהוקאידו יש חימום מרכזי בבתים (צינורות עם מים חמים שעוברים בקירות וברצפה). הוקאידו הוא האי הצפוני (והקר ביותר) ביפן. שותפי לטיול ש' אמר שגם בבית המשפחה המארחת שלו יש חימום רצפתי, כך שאני מניחה שזה נתון לבחירה.

אבל כנראה שזה לא הסטנדרט. העיקר יש פה פחד לאומי מצננת. מעניין למה.

מזל שיש מרחצאות.

25 בדצמבר 2011

חוויות מבוכה

מבוכה ראשונה

אתמול, ערב חג המולד, הלכתי עם כמה חברים לסנטו (מרחצאות ציבוריות). מדובר בעצם באבמטיה אחת גדולה ונפלאה. יש זרים (ואני מניחה שגם יפנים) שנמנעים מהחוויה בגלל המבוכה של להתפשט מול זרים. אבל היי, את הצבא עברתי, ופה נועצים בי מבטים גם כשאני עוטה ארבע שכבות בטמפרטורת מינוס, אז מה זה משנה?

היינו בנים ובנות בחבורתינו, ונפרדנו בכניסה לאזורים המיועדים. האמריקאית בחבורה כבר הייתה בכל מני מרחצאות, ובשבילי ובשביל הגרמנייה הייתה זו הפעם הראשונה, אז פחות או יותר חיקינו אותה.

בהתחלה מפקידים את הנעליים בלוקר, משלמים מחיר כניסה צנוע של 600 ין (כ-30 ש"ח), נכנסים למתלתחה, מתפשטים ושמים את הבגדים והתיקים בלוקר אחר. לאחר מכן נכנסים לאזור הבריכות, שמרגיש כמו סאונה בגלל כל האדים. קודם כל יש להתקלח בחוץ, על שרפרפים. אז ישבנו שלושתינו בשורת שרפרפים והתרחצנו.

אני בדרך כלל מהירה, אז לאחר דקות מספר סיימתי את המקלחת הראשונה. הסתכלתי הצידה וראיתי ששתי חברותיי לחוויה עדיין מתרחצות, אז התקלחתי שוב. ואז עוד פעם. ואז הן סיימו.

האמריקאית הלכה רגע לשירותים, אני חושבת, אז נותרנו אני והגרמנייה. אנחנו לא בדיוק חברות, ועמדנו אחת מול השנייה, במערומינו, ושררה שתיקה מביכה. היא שאלה אותי על תוכניותיי לחופש, ואני עניתי, ומדי פעם היא חייכה, או שאני חייכתי, ולא בגלל שאמרתי משהו מצחיק: יש משהו נוראאאא מביך בחווית העירום הזאת.

האמריקאית חזרה ונכנסנו לאחת הבריכות. הסנטו שהלכנו אליו היה די גדול, ויש בו המון בריכות. כולן חוץ מאחת מלאות במים חמים (ויש מד טמפרטורה בחוץ כדי שלא נתבלבל). באחת יש זרמי מסאז', באחת אפשר לשכב על הגב ולהניח את הראש על "כרית סלע", אחרת היא בעצם גיגית קטנה...
רובן היו בחוץ. בחורף זו בהחלט חוויה נהדרת: לשבת במים החמים כשהטמפרטורה בחוץ שואפת לאפס. בהרים זה בכלל נחמד, אפשר לראות את השלג בחוץ.

היה מאוד כיף, ומחמם (אם כי קצת מחניק ומסחרר), ואני בהחלט חוזרת לשם.

למרות המבוכה.

מבוכה שנייה

ביפן אוהבים קפה. יש את סטארבאקס הפופולרית פה מאוד, יש "קפה מנגה", שאפשר לקרוא בו מנגה, יש "קפה חתולים", שאפשר לשחק בו עם חתולים שמנים ומפונקים, ויש "Maid Cafe".

היום, חג המולד, הלכתי עם קבוצת חברים ל-Maid Cafe בנגויה. כשמו כן הוא, מדובר במקום שבו המלצריות לבושות במדי משרתת צרפתייה. ומתנהגות כמו אחת ויותר. היום, לרגל חג המולד, הן לבשו שמלות סנטה-קלאוס קצרצרות.

בכניסה מודיעה המארחת כמה אנשים נכנסים, ואז כל המלצריות במקהלה מברכות את ה"הגברת הנכבדת", או "האדון רם המעלה" שנכנסים (זה לא בדיוק התרגום של הכינויים, אבל מאוד קשה לתרגם אותם לעברית).
הן כולן מדברות בקייגו הארורה, וקדות קידות עמוקות, וכורעות על הרצפה כשהן מגישות אוכל...

יש פעמון על השולחן, שמשמש כדי לקרוא להן (אף אחד מאיתנו לא רצה לצלצל בו, ולרוב העדפנו לקרוא להן כשהן עברו ליד השולחן שלנו). אם מזמינים תה, הן כורעות ברך ומוזגות אותו. הן גם שמות לכם את הסוכר.
כשביקשתי סוכר, ואז לקחתי אותו מדידי המלצרית והכנסתי לכוס בעצמי, היא עמדה שם מבולבלת.

הן גם מפטפטות שיחות חולין. המלצרית שאלה מאיפה אנחנו, וענינו שבאנו מכל מני מקומות. כשהיא גילתה שיש שוייצרים בשולחן, היא אמרה כמה היא רוצה לבקר בשוויץ, ושבאנימה הטליה יש דמות שוויצרית שהיא אוהבת. אמרתי לה שלא ידעתי שיש דמות שוויצרית בהטליה, והיא מייד נעצה בי מבט ואמרה בטון די נמהר שרמז כי לא מוצא חן בעייני שאת מתערבת לי בשיחה, ש"אין דמות ישראלית בהטליה".

You don't say.

היא גם אמרה לכל חבריי שהיא נורא רוצה לבקר ב"אמריקה/שוויץ/נורווגיה", אבל על ישראל לא אמרה דבר. באמת מעניין למה.

למה אני מחשיבה את זה כחוויה מביכה? כי הן מתנהגות כמו משרתות כנועות, כי כינויי הכבוד מאוד מביכים, כי הן לא נותנות ללקוחות לעשות דבר בעצמם, כי משתמשים בפעמון כדי לקרוא להן, כי... מיליון דברים אחרים.

זה נראה כמו מקום לדחויי החברה, גברים רווקים שמחפשים תשומת לב נשית או תיירים שרוצים לחוות את יפן המוזרה. אבל לא רק, כנראה. לא נראה לי שאחזור לשם,  א' כי זה די יקר (500 ין רק כדי לשבת שם), וב': זה קצת לא נעים.

היה מביך.

23 בדצמבר 2011

חוויה בקיוטו

היום חזרתי מהטיול שעשיתי בקיוטו והירושימה. נתחיל עם קיוטו:

יש בה המון דברים לראות. כל בוקר עד ערב התרוצצתי מפה לשם, וראיתי מקדשים לרוב, כגון:

מקדש קיומיזו

The golden Pavilion
שהם יפים לכשעצמם.

במיוחד נהניתי ביום הראשון לטייל בשכונות הישנות, ואפילו ראיתי מה שאני חושבת שהן מאיקו (גיישה בהתלמדות):


ובאמת נזכרתי, שראיתי שאפשר להתלבש כמו אחת. בהוסטל שלנתי בו היה עלון פרסומי למקום קרוב שעושה זאת. המחיר קצת יקר (כ-300 ש"ח), אבל התוצאה בהחלט שווה את זה. החוויה קצת פחות.

הגעתי למקום בשעות ערב מוקדמות, וחיכיתי כרבע שעה בקבלה עד שמישהו התייחס אליי. די נדיר ביפן. לאחר מכן הובילו אותי למלתחה, כדי שאלבש מן חלוק דק וורוד, ואז הכניסו אותי לחדר אחר כדי שאבחר את הקימונו שארצה ללבוש. בחדר היו כמה יפניות שגם באו להתחפש (ואפילו כמה יפנים. שגם באו להתחפש. לגיישה), ואני שם, על גובהי ומבנה גופי הרחב יחסית אליהן, ועל רגליי הבלתי מגולחות למשעי, מרגישה די לא במקום.

בחרתי בקימונו ("ארוך. תבחרי ארוך. את גבוהה, אלה לא מתאימים") ואז שלחו אותי להתאפר. לאחר האיפור הניחו פיאה כבדה על ראשי, ואז הלבישו אותי בקימונו. זה הרגיש כאילו אני עוטה שריון, עם כל השכבות האלה. מילא בחורף, אבל בקיץ זה בטח מזעזע. הן והחרדים יכולים לשתף חויות.

ואז צילמו אותי פעמים מספר, ונגמר.







זה הרגיש יותר כמו פס ייצור, אבל בכל זאת: מדובר באמת בחוויה של פעם בחיים (אם לא שם - אז איפה?), ולכן אני ממליצה לכל מי שמגיע/ה לקיוטו להתנסות בזה, על אף המחיר.

(מה שהוביל אותי לחשוב ששתי המאיקו שראיתי מוקדם יותר, ייתכן שהיו יפניות רגילות מן השורה שבאו להתחפש כמוני)

16 בדצמבר 2011

הגיג #5

זה תמיד מפתיע אותי כשאנשים ברחוב מברכים אותי לשלום. בדרך כלל הם סתם בוהים.

החלטתי גם מעכשיו לאחל בוקר טוב לאם ובנה שאני רואה הרבה בבקרים.

*עקב טיול, הבלוג לוקח הפסקה של כשבוע.

12 בדצמבר 2011

חוויות סנג'ר

לפעמים, אני לא בטוחה אם הצוות בימאסה מבקש ממני דברים כי הם באמת רוצים את עזרתי, או פשוט בגלל שקל מאוד לסנג'ר אותי.

למשל, ביקשו ממני, מש' ומז'אן השוויצרי להציג מנות מהמדינה שלנו לקבוצה קטנה של יפנים. וכך, ביום שישי, הלכנו לבית הספר היסודי הקרוב למכון, ובחדר כלכלת-הבית (למה אין בארץ?) אני וש' הכנו שקשוקה, וז'אן הכין מן מנת תפוחי-אדמה וחזיר.

מועדון בינ"ל


הלחם שהם חתכו למשולשים כדי שיספיק לכולם
היה נחמד, רק שהשקשוקה קצת התקררה כי חיכינו למנת התפוחי אדמה שתהייה מוכנה.
היו שם שני ילדים, ואחד מהם טרף את תפוחי האדמה, אבל לא נגע בשקשוקה. בכל זאת, צ'יפס יותר טעים מעגבניות וביצים. כמובן שהסברנו על המדינות שלנו, וקצת על האוכל. תמיד כיף לשמוע יפנים מתחילים לומר "ישראל" ואומרים "איסלם" במקום.
אני יכולה להבין מהיכן נובעת הטעות...

חוץ מזה, ביקשו ממני "לדגמן" לאיזה עלון שהם רוצים להוציא.

"אני רוצה לצלם אותך עולה לאוטובוס", אמרה לי הגברת. "אז תבואי למשרד בשלוש וחצי, ושימי איפור". טוב, מה אכפת לי. נשמע מעניין.
יותר מוקדם צילמו עוד חבר'ה, בשביל עלון אחר שהם רוצים להוציא, ושם הצלם ביקש מבחורה גרמנייה שתצטרף לתמונות באוטובוס.

ואז, כל הדרך הוא פטפט אתה, ודי התחיל אתה. שאל אותה איזה בחורים היא אוהבת, איך אומרים "אני אוהב אותך" בגרמנית, אמר לה שהיא יפה, וכו' וכו'. זה גרם לה להרגיש די לא בנוח, ולי להרגיש קצת נחותה. כלומר, לא יודעת אם הייתי נענית לחיזוריו בכלל (יש להניח שלא), אבל מה, אני לא זרה מספיק בשבילו?

כנראה שהבלונד ועיניי התכלת מעניינים יותר. המראה שלי לא מיוחד במיוחד. סתם יש לי עיניים גדולות.

9 בדצמבר 2011

חוויות בעבודה II

קצת קשה לי בעבודה. הייתי בטוחה שיהיה יותר קל.

עיקר הבעיה נעוצה בכך שיש קצרים רבים בתקשורת. למשל, המאסטר אומר לי לעשות משהו, שאני מבינה כ"תשטפי את הקערה הזאת", אבל בעצם אומר "תכניסי את זה לפה". הכל מתבצע במילים קצרות, וכמובן מהר, והרבה פעמים אני לא מבינה מה בעצם הוא מצפה שאעשה.

זה כמובן מוביל לטעויות רבות מספור, שאני עוד עושה, וזה די מתסכל. עם הלקוחות עוד איכשהו בסדר, כי הם מדברים אתי לאט, או מצביעים על התפריט, אבל אני עדיין לא משתמשת מספיק בקייגו, וחבל. אני גם עושה דברים שאני לא יודעת אם הם מקובלים ביפן: למשל, ראיתי ששתי הבחורות שאכלו במסעדה ביום רביעי שתו הרבה תה, וניגשתי ושאלתי אם הן רוצות עוד קנקן. בדרך כלל הלקוחות מודיעים בעצמם.

מה שכן, האוכל אכן טעים, ובסוף המאסטר יושב אתי ואנחנו מדברים. זה תרגול טוב ליפנית, והוא שואל אותי הרבה שאלות על ישראל. עושה רושם שהוא לא מכיר כלום חוץ מיפן, והמנהגים היפניים. למשל, כשהוא "החמיא" לי על גודל הנעליים שלי, צחקתי ואמרתי לו שזה קצת מעצבן לחלוץ אותן כל הזמן.

"בישראל לא חולצים?" שאל. אמרתי לו שנראה לי שרק ביפן חולצים. "אפילו בסין לא?" הקשה.

"לא יודעת", עניתי. "תשאל את טאן".

ולמרות כל הטעויות, הוא ביקש שאבוא בשבת (היום העמוס). אני לא יודעת אם זה כי הוא חושב שאני מסוגלת להתמודד, או שהוא רוצה לבדוק את התפקוד שלי בעומס ואז להחליט אם לפטר אותי או לא :(

6 בדצמבר 2011

חוויה בראיון העבודה

הגעתי למסקנה שהעבודה במסעדה הסינית לא מספיק טובה. כלומר, אומנם היא קלה, ומקבלים ארוחה בסוף, ואני מקבלת על העבודה הזו יותר ממה שהייתי מקבלת בארץ, אני חושבת (במיוחד בהתחשב בעובדה שבארץ יש לעיתים לבעלי מסעדות נטייה מעצבנת להסתמך על הטיפים יותר מאשר על שכר בסיס, בעוד יפן המושג "טיפ למלצר" כלל לא קיים. טוב לקמצנים מבינינו!), אבל אין שם מספיק שעות.

ואני באמת צריכה כסף.

אז התחלתי ללכת לכל מני מסעדות וחנויות (למשל מקדונלדס, סטארבאקס, גלידריות, חנויות כמו ENTER הישראלית) ולשאול אם הם סתם במקרה מחפשים עובדים. יש כאלה שאומרים לא, אפילו, אם למשל, יש להם שלט בכניסה שאומר שהם כן מחפשים, מה שגורם לי להאמין שחצי מהלאוים שאני מקבלת הם בגלל שיש לי עיניים גדולות. חלק נותנים לי טלפון של הסניף הראשי ואומרים לי לשאול שם (שעוד לא ניסיתי, כי טלפון זה קצת יותר מסובך), וחלק רושמים את הפרטים שלי על דף קטן ואומרים שהם יתנו אותם לבוס, שאף פעם לא נמצא בחנות באותו רגע.

מכון ימאסה ארגן לי ראיון אחד בפיצרייה, שלא הלך. חוץ מזה, היה לי היום ראיון נוסף, שהצלחתי לארגן בעצמי. היה מוזר.

המקרה היה כך:

הלכתי לקניון הקטן והקרוב לביתי כדי לקנות כמה דברים נחוצים (כמו עיפרון למבחן הכללי מחר, כי "עדיף שלא תשמשו בעט-עיפרון בדף התשובות. באמת. תבואו עם עיפרון רגיל ומחק"). על הדרך נכנסתי לבית קפה לשאול אם הם מחפשים עובדים כמו שכתוב בשלט בכניסה לחנות ("לא, מצטערים, כרגע אנחנו לא מחפשים"), ולחנות הבגדים היפנית UNIQLO, כי אני מניחה שלקפל בגדים אני מסוגלת. בתור חומר רקע, ברצוני לציין שרשת UNIQLO ביפן היא אולי בערך כמו רשת FOX הישראלית: בגדים פשוטים ולא יקרים במיוחד.

הלכתי לקופה ושאלתי (הפעם אפילו ניסיתי לדבר בקייגו!) אם הם מחפשים עובדים. הבחור הלך לברר משהו, חזר אחרי כמה דקות, ואמר: "קייגו קייגו קייגו תמונה קייגו קייגו ראיון".

"אה", אמרתי, מקווה שהבנתי לפחות את העניין עם התמונה והראיון. "יש לי קורות חיים כאן".

"אה!" אמר הבחור. "קייגו קייגו קייגו קייגו קורות חיים".

"יש לי כאן", אמרתי שוב, מנסה לאותת לו עם העיניים שבבקשה ידבר אולי קצת לאט יותר, ופחות מנומס, כדי שאבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני. וכך רואיינתי כבר באותו יום (למרות שלא הבנתי אם הוא ניסה לדחות אותי לפני כן, והחליט לראיין אותי כי ראה שאני לא מבינה, או לא מקשיבה).

אז הובלתי לחדר האחורי, ונכנס הבחור (שהתברר כסגן מנהל החנות, שכמובן לא נמצא כרגע) והתחיל לראיין אותי. "אני הולך לשאול כמה שאלות, ואז להסביר על התנאים", אמר. "לאחר מכן את תוכלי לשאול שאלות. כל הראיון ייקח בערך עשרים דקות, אולי חצי שעה".

חצי שעה?! על מה?! אפשר לחשוב שמדובר בראיון לסגן מנכ"ל של חברת היי-טק, כולה חנות בגדים.

"בסדר", אמרתי בלית ברירה, ואז הוא קד בפני ואמר "בבקשה" (בקייגו). אז קדתי בחזרה ואמרתי "בבקשה" (בקייגו). ואז הוא קד שוב. ואז קדתי גם אני שוב. ואז הוא קד שוב. ואז קדתי רק חצי קידה כי הנחתי שמישהו צריך להפסיק את הסיפור הזה, רק לא היה ברור לי מי (זה הזכיר לי את מה ששפרה הורן כתבה בספרה חוויה יפנית על מתנות ביפן, שזה בערך אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהספר הזה).

ראיון עבודה ביפן נראה בערך כך:

השאלה הראשונה הייתה: "מדוע בחרת ב-UNIQLO?"

"אני מחפשת עבודה", אמרתי. "אני צריכה כסף. שירות הוא אולי בעייתי, אבל לקפל בגדים, למשל, אני יכולה". עניתי. כנראה לא התשובה שהוא ציפה לה, אבל מה הייתי אמורה לענות? גם בפיצרייה שאלו את השאלה הזו, ועניתי שזה הראיון שבית הספר שלח אותי אליו. לא הייתה ממש בחירה.

"אוקיי", המשיך. "מדוע את חושבת ששירות לקוחות הוא חשוב?" (או משהו כזה. אולי השאלה הייתה "מדוע את רוצה לעבוד בעבודה החשובה ביותר של שירות לקוחות נכבדים?").

"אני רוצה להשתפר ביפנית, וזו דרך טובה. מאוד חשוב, שירות לקוחות. גם הקייגו שאני יודעת בטח תועיל", עניתי ביפנית קצת צולעת, יש להניח. שוב, כנראה לא התשובה שהוא חיפש. בטח הייתי צריכה לענות שאני רוצה לראות את הלקוחות מחייכים ולעזור לכולם בעת צרה.

"אני מבין", אמר. "אני רואה שלמדת באוניברסיטה. באוניברסיטה יש מעודני ספורט, בטח היית בטורנירים, או שעברת חוויות. תוכלי לספר לי על חוויה קשה שעברת? על חוויה שהתמודדת אתה בהצלחה?" שאל.

"אה, בישראל אין כזה דבר", גמגמתי.

"זה לא חייב להיות ספורט", ענה. "פשוט חוויה שעברת, שהייתי קשה והתמודדת אתה בהצלחה" (זה נשמע הרבה יותר הגיוני ביפנית, אני נשבעת).

אז אמרתי לו שלנסוע ליפן היה החלום שלי, וזה לא הצליח בהתחלה, וניסיתי והשתדלתי ובסוף החלטתי להגשים את החלום הזה בעצמי. הוא בטח קיווה לשמוע על חוויה אחרת, אבל למען האמת, חוויות קשות שעברתי בחיי הן לא מעניינו.

ואז הוא הסביר לי על התנאים: "אסור  לשים לק או בושם. אסור פאה. אסור שהשיער יהיה בצבעים בוהקים (אני במקרה לא, אבל אם הייתי בלונדינית מטבעי???), חייבים ללבוש רק בגדים של החנות שאותם, בתור עובדת, תוכלי לקנות(?!?!?!) בהנחה. אסור לענוד תכשיטים".

"טוב", אמרתי. ממש כמו בצבא!!

לאחר מכן הוא שאל אותי על הימים והשעות בהם אני יכולה לעבוד. כל הראיון התנהל ביפנית, אפילו אם קצת צולעת מצדי, אבל את הימים הוא אמר באנגלית. למה? אלת השמש יודעת.

"טוב, התשובה תגיע או בדואר, או בטלפון בעוד שבוע". בדואר? למה, התקבלתי לאוניברסיטה? מי מודיע על קבלה לעבודה בדואר? כנראה שאותו עם שמבקש קורות חיים בכתב יד.

וכך נגמר הראיון, והובלתי החוצה. אז הבחור קד כשיצאתי מהמשרד, ואז שוב כשיצאתי מהחדר, ובטח עוד כמה עשרות פעמים בדרך.

הכל היה הרבה יותר קל אם הייתי מלוכסנת עיניים. אז הם היו לפחות שומעים אותי קצת לפני שהיו דוחים אותי על הסף.

2 בדצמבר 2011

חוויה בכתה

היום בכתה דיברנו על זכרונות ילדות.

"בשבוע הבא תצטרכו לכתוב חיבור על עיר הולדתכם, או על עיר שביקרתם בה ביפן", אמרה המורה. "אז עכשיו תדברו על זה בזמן שנותר, כדי שתדעו מה לכתוב".

חברי הקבוצה שלי היו מידורי הברזילאית (כמו רוב הבריזלאים פה - ממוצא יפני), ואיג'י הצכ'י. העיר שבה נולדתי לא מעניינת במיוחד, וגם לא היישוב שבו גדלתי, אז חשבתי לדבר על ירושלים. גרתי שם ארבע שנים כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, והיא הרבה יותר מעניינת מערים רבות אחרות בעולם.
(הערת שוליים: הגעתי למסקנה שמסובך מדי לדבר על ירושלים עם הידע שיש לי ביפנית כרגע, אז אכתוב חיבור על משהו אחר).

כשעוד כן הצלחתי לנסח משפטים קוהרנטיים, אמרתי שירושלים חשובה לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

"אה!" אמרה הברזילאית. "אז את נוצרייה?"

"לא, אני יהודיה", עניתי.

"אז אתם עשירים!" הייתה התגובה המיידית.

הסתכלתי על הצ'כי באי-נוחות. הוא הסתכל עליי עם אותו מבט בחזרה.

"לא, לא כולם", עניתי. "כשאת חוזרת לברזיל, בבקשה תגידי שזה לא כולם".

"אבל כולם אומרים כך!" התווכחה. "נכון איז'י?"

ניסיתי להסביר לה שוב, אבל זה היה כמו לדבר לקיר.

כשהיפנים מראים בורות בנוגע לישראל או ליהדות, זה פחות משנה לי. שתי עבודות סמינריון על הנושא לימדו אותי שההשקפות היפניות על יהודים הן אנטישמיות מחד ופילושמיות מאידך. "הם עשירים ורוצים להשתלט על העולם, אז אנחנו צריכים אותם לצידנו. הם נורא חכמים!"
וכהנא וכהנא.

כבר מצאתי פה אפילו ספר אנטישמי אחד (והוא היה על מדף רבי המכר!), שמה שהבנתי ממנו זה שזה ספר ריגול, ויש שם משהו על הפרוטוקולים היהודים (אולי הכוונה הייתה לפרוטוקולים של זקני ציון?). חשבתי לקנות ולנסות לפענח את העניין, אבל ויתרתי.

(חובבי המנגה שביניכים, אגב, אולי ירצו להציץ במנגה אדולף של אוסמו טזוקה. בטח אפשר למצוא אותה אונליין איפהשהו).


במקרה היפני, העניין באמת די נובע מבורות, ולרובם לא אכפת מישראל או מהיהודים (והם לא פגשו לא את זה ולא את זה בחייהם, ברובם), אז זה יותר משעשע מאשר מעליב.

במקרה של הברזילאית, זה היה פחות משעשע. שם יש יהודים. שם לומדים על ישראל. לשם ברחו מלא נאצים אחרי תבוסת גרמניה ב-1945.

אבל מילא, לא נראה שהיא אמרה את זה בתור משהו שלילי. לפחות ככה נראה לי.

לסיום, הנה אנקדוטה שפרופסור בן-עמי שילוני כתב בחוברת השקפות יפניות על יהודים ויהדות, שדי מתמצת את העניין:

"...בשנת 1978 ביקרה בירושלים משלחת של אנשי עסקים יפניים. בקבלת פנים שנערכה להם באוניברסיטה העברית קם אחד מהם וסיפר כי לפני בואם לא ידעו דבר על ישראל, ולכן קראו במהלך הטיסה ספר על היהודים. לדבריו, בבואם לישראל אורו עיניהם, משום שכל מה שקראו התגלה כנכון, והם חשים שהם מבינים אותנו ומעריצים את מדינת ישראל ואת העם היהודי. מכיוון שגמרו לקרוא את הספר, החליטו להגישו לנו כמתנה. הספר שהושיט לנו איש המשלחת היפנית, בצירוף הקדשתו, היה 'הפרוטוקולים של זקני ציון' במהדורה חדשה, בכריכה אדומה עם אותיות זהב".