30 בנובמבר 2011

חוויות בעבודה

הרבה הוצאות יש לי, ביפן. המחייה פה לא כל כך הרבה יותר יקרה מבארץ (יש דברים זולים יותר, ויש דברים יקרים יותר), אבל הכסף נעלם. ועל כן, צריך למצוא עבודה.

בינתיים מצאתי אחת. טאן, חברתי לכתה שהגיעה מסין, עובדת במסעדה סינית בעיר ליד. מעולם לא עבדתי במסעדה, אבל פה אני לא יכולה לעבוד בתור פקידה, עדיין (בעיקר בגלל מחסומי שפה. וקייגו - השפה המנומסת. הו, הקייגו). רוב הסטודנטים הזרים בימאסה הולכים להיות מורים לאנגלית. מצד אחד מקבלים על זה הכי הרבה כסף, אבל מצד שני לי, בתור מישהי שלא נולדה לתוך השפה (ואפילו שלפעמים היפנים חושבים שבישראל - איפה זה בכלל? - מדברים אנגלית, אני מניחה שיודעי דבר מבינים שלא), יהיה לי קצת יותר קשה למצוא עבודה קבועה בזה. עוד חיסרון הוא, שבתור מורים לאנגלית, מדברים אנגלית.
כדי לדעת יפנית, צריך לדבר יפנית. והרבה. 

על כן - עבודות פשוטות. בינתיים לא ראיתי יותר מדי עובדים זרים במאחורי הקלעים של מסעדות ביפן, או בכלל ברחוב (מצד שני, אולי הם סינים, ואז מאיפה לי. משתלבים יופי עם הנוף). בשבוע שעבר הלכתי לעבודה בפעם הראשונה.

העבודה כוללת שטיפת כלים, מלצור, ולקיחת הזמנות. וכל זה כשאני עדיין יודעת לקרוא רק חצי מהתפריט (שזה, אגב, די הישג). לבוס (המאסטר) לא היה כל כך אכפת, כנראה. שבוע שעבר היה יום עסוק, יותר מהרגיל, אבל די הסתדרתי. כנראה כי טאן עבדה אתי.

בסוף היום מקבלים ארוחה חמה (וטעימה. ומסודרת יפה כמו במסעדות גורמה! אבל הכמות עדיין יפנית).

אתמול הלכתי בפעם השנייה עם טאן. הפעם לא היה עסוק כמו בשבוע לפני, והיה רק שולחן אחד תפוס. הם היו לקוחות קבועים של המסעדה, שאחת מהם יודע קצת סינית, אז הוא פטפט עם טאן בשפת אמה. לי הוא סתם זרק מילים באנגלית מדי פעם, ואפילו "דנקה שן!" אחד.

במטבח טאן נזכרה לשאול אותי איזו שפה מדברים בישת-ישל-ישראל. "עברית", עניתי.

"ואיך אומרים שלום?" שאלה (ביפנית, כמובן). עניתי לה, וגם הסברתי שזו המילה ל"התראות", ול"שלום (עולמי)".
"ואיך אומרים אני אוהב/ת אות/ך?????"

בעייה.

ניסיתי להסביר לה, בערך ("אם את אומרת לבן - אז ככה. אם לבת - אז ככה").
"זה נורא מסובך!" צעקה, ונענעה זרועותיה וראשה בבהלה.

סיפרתי לה שבארץ, כשאני אומרת שאני לומדת יפנית כולם אומרים לי "צ'ינג צ'נג צ'ונג". אז אני אומרת להם שזה נשמע יותר כמו סינית. היא עשתה פרצוף של לא מבינה, כנראה כי זה לא כל כך דומה לסינית. זה נראה לה מוזר, שבארץ חושבים שסין ויפן זה בערך אותו דבר.

מצד שני, היא לא מצליחה אפילו לבטא את המילה "ישראל" נכון, אז מה אכפת לי.

היום הייתי שוב בעבודה. הפעם הייתי לבד. בינתיים, המאסטר קורא לי בימים לא עסוקים, כי אני עוד איטית, ולא מבינה חצי ממה שהוא אומר.

בסוף היום, שהיה קצת מתסכל (בעיקר כי במקום "לא" הוא אומר "טעות", שביפנית זה כנראה תחליף ללא, אבל זה קצת מדכדך), ישבנו לאכול. הוא ישב לשולחן, הצמיד את כפות ידיו ואחז מקל ביניהן (וחזר על התנועה שלוש פעמים, כי בכל פעם שהתיישבתי לשולחן נזכרתי ששכחתי לעשות משהו וקמתי שוב. לא רציתי להגיד לו שיתחיל בלעדיי, כי הנחתי שזה לא מנומס. או משהו). כשהתיישבתי בפעם האחרונה, הוא ראה שאני לא בטוחה מה לעשות עם הידיים, חייך, ואז אמר "Itadakimasu" (בתיאבון - מילולית: "אני מקבל").

הוא שאל אם בישראל לא אומרים "בתיאבון". אמרתי שכן, אבל לא עושים ככה עם הידיים. אחר כך, כשנדהם מיכולתיי המופלאות עם מקלות האכילה, שאל אם יש אותם גם בישראל. אמרתי שרק במסעדות אסייתיות (וגם הייתי צריכה להסביר את הקונספט, כי ביפן יש מסעדות ספציפיות לכל בישול, ולא מעורב כמו בארץ). "אז עם מה אתם אוכלים?" שאל.

"....מזלג?" עניתי.

זה לא שאין מזלגות ביפן. אוכלים אתם פה מדי פעם, מוכרים אותם בחנויות...

אולי גם המאסטר ישכיל מעבודתי במסעדתו.

28 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים III

ביום שישי היה היום האחרון בגן הילדים.

הילד שליווה אותי לכתה ציין שהידיים שלי קרות. "כי קר לי", עניתי לילד, שמתרוצץ בגן (כמו שאר חבריו) יחף. יש לציין שבחוץ כבר עשר מעלות בערך והקירות ביפן עשויים מנייר. בידוד? הצחקתם אותם.

ילדים יחפים ומסודרים (לא הכתה שהייתי בה)

הפעם היינו צריכים לשחק משחק שהבאנו מהארץ שלנו. הצעתי שנשחק "א-קווא-קווא-דה-לה-אומה". הגננת הסכימה, ולאחר שני משחקי ניסיון הם בערך הבינו את הכללים. את השיר שרתי בעברית, את הספירה כבר עשינו ביפנית. לאחר כמה סיבובים, הבנות שלידי הצליחו לשיר חלק, ולחזות מתי הספירה מגיעה. היה קצת צולע, אבל נחמד.

אה-קווא-קווא-דה-לה-אומה

המשחק, לעומת זאת, מאוד לא יפני, ובאיזהשהו שלב התחלתי קצת להתחרט שהצעתי אותו. העניין בגן הילדים, ובכלל בחינוך ביפן, הוא הקבוצתיות. ב"א-קווא-קווא-דה-לה-אומה" אין קבוצה. יש מפסידים שיוצאים מהמעגל אחד אחרי השני.

ובמקום להציע שהם יעשו מעגל משלהם, במקום שהם יחשבו על זה בעצמם, הגננת קראה להם "לעמוד בצדדים איפה שהם יכולים לראות את המעגל, ולעודד את החברים שלכם!"

אין אינדיבידואל. יש כולם.

לא שיחקנו עד הסוף (בכל זאת, מדובר בכחצי שעה), וכשהפעילות נגמרה כולם ישבו בשורות ישרות, כפופי ברכיים, ונתנו לנו הקשב.

כלומר, חצי-קדו ואמרו תודה.

היה כיף.

24 בנובמבר 2011

הגיג #4

השהות פה גורמת לי להתגעגע לדברים מוזרים. לפני כמה ימים, למשל, נורא התחשק לי קרמבו (אני מאשימה את הקור הפתאומי ואהבתי למתוקים).


ואני בכלל לא אוהבת קרמבו...!!

23 בנובמבר 2011

חוויות מבצעים

"סייל סוף עונה! 70% על כל החנות!"

אלה השלטים שרגילים לראות בארץ. סוף עונת הקיץ - באוגוסט. סוף עונת החורף - בפברואר.

גם ביפן לפעמים רואים שלטים על מבצעים. למשל "סייל סתיו! 100 ין הנחה!".

לצורך העניין, אדגיש שמאה ין הם בערך... חמישה שקלים.

כן כן. בחנויות פה, המבצעים הם לא באחוזים, בדרך כלל. הם בכסף. וכשאני אומרת כסף, אני מתכוונת לכסף קטן. כלומר, מבצע הוא לא באמת מבצע. יש "סיילים" לפי עונות, וגם יש "סייל" בכל פעם שקבוצת הבייסבול האזורית (הדרגונז) מנצחת. כאן אתם יכולים לשמוע את ההמנון שלהם (שמנגנים אותו בחנויות יותר מדי, ובהתחלה הייתי בטוחה שזה איזה שיר ילדים).

אבל אז גם יש "סייל" כשהיא מפסידה, וקוראים לו: "תודה לכם דרגונז!!!!". בחיי.

אולם לא רק בבגדים וקניון עסקיננו. פעם בחודש מגיעה לדירתי הצנועה החוברת הבאה.

הכריכה

מה שיש בפנים
היא מכילה בעיקר "קופונים" למסעדות באזור מיקאווה, למרות שיש שם גם פרסומות ל"כנסיות חתונות" - תופעה בפני עצמה ביפן.

כמו בקניון ובחנויות, גם הקופונים פה הם לא באמת קופונים. כלומר, גם הם מציעים הנחות (אדירות!!!!11!!1!אחד!!) של מאה או מאתיים ין, אבל גם אם אגיע לאותה מסעדה בלי הקופון, אקבל את אותה "הנחה".

לפחות יש לי מה לקרוא עם הקפה של הבוקר. אני גם מצליחה להבין יותר עם הזמן!

20 בנובמבר 2011

חוויות משפחה II

היום התעוררתי לבוקר השני (והאחרון) שלי אצל המשפחה המארחת.

בלילה לפני שאלתי מתי לקום, ומיוואקו-סאן אמרה לי שאקום בשמונה. וכך עשיתי. בשמונה ורבע ירדתי למטבח, ושם כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שכללה חביתה, נקנקייה קטנה (שלא אכלתי), לחם ופירות. אה, וחלב חם. בזמן שאכלתי גם אב המשפחה ירד לאכול, ואז מייד נעלם לחדרו.

ביקשתי לצלם קצת את הבית, ומיוואקו-סאן אמרה שאפשר. ביקשתי לצלם גם את החתולה החמודה, ומיוואקו-סאן אמרה שזה בטח יביך אותה, היא תחשוב שהיא מכוערת. אני בחיים לא אבין את היחס פה לחיות, בחיי. אבל הבנתי את הרמז ולא צילמתי. גם לא בסתר.

לאחר מכן אני, מיוואקו-סאן והסבתא התחלנו להכין מוצ'י.

האורז במכונה, לפני שהוא הופך למוצ'י


טעים, אם כי דביק
בזמן שהכנו, הסבא הגיע להכין לו ארוחת בוקר. הוא הפעיל את מכונת הקפה והטוסטר, ואז גרם לקצר. גם מיוואקו-סאן וגם הסבתא אמרו בקול בכייני קמעה שזה לא בסדר, שזה מפריע, שהקצר בגללו. חשבתי שזה קצת מוזר. זו לא באשמתו ממש, הרי. הוא לא ידע. וגם אם כן - בסך הכל קצר. לא מתים מזה...

לצערי (או שלא, כי זה די משמין), אכלתי רק מוצ'י אחד ממולא באנקו (ממרח שעועית מתוק). את השאר טבלנו במיץ דאיקון, באצות, ועוד משהו ששכחתי את שמו:


בזמן שאכלנו דיברנו על קימונו, ואמרתי שנרשמתי לשיעור לבישת הקימונו בימאסה, אבל היו מעט נרשמים, אז הוא בוטל. "יש לי הרבה יוקאטות (קימונו לקיץ)!" אמרה מיוואקו-סאן. "רוצה למדוד???".

סבבה, למה לא.

אני מול הטוקונומה
בערך באותו זמן גיליתי שעליתי לרצפת הטטמי עם נעלי בית ביום לפני, כשכנראה לא הייתי אמורה. אופסי. מי יודע עוד כמה טעויות נימוסין מטופשות עשיתי. אמרתי תודה, אמרתי שמעניין, שכיף, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, כאילו אני נשמעת מזוייפת.
זה בעיקר, נדמה לי, בגלל הדרך היפנית לומר דברים: לא ישיר, בצניעות.
קצת קשה לי עם זה.

לאחר מכן אני ומיוואקו-סאן הלכנו לטייל במקדש אוסו-קאנון שבנגויה.


מאוד יפה, ויש שם הרבה חנויות שנראות קצת כמו שוק, אבל המחירים ממש לא. באמצע הטיול ישבנו לשתות קפה, ואז הלכנו לאכול צהריים - קאטסודון (מן שניצל חזיר) ברוטב האצ'ו-מיסו, במסעדה די מפורסמת בנגויה. בכלל, המאכל הזה די מפורסם במחוז אייצ'י - מוסיפים את הרוטב הזה רק פה, מסתבר.


עמדנו בתור עשרים דקות בערך, ואז ישבנו לשולחן. הזמנו לפני, אז האוכל הגיע יחסית מהר: צלחת עם קאטסודון, קערית אורז, ומרק מיסו.

בנוסף ל-OCD שצץ בחיי לעיתים, אחותי הגדולה אומרת שאני בטח סובלת גם מ-DCD. כשהייתי קטנה כל הזמן הפלתי ושברתי דברים.
כנראה שזה עוד לא עבר לחלוטין, ולכן כשהרמתי את קערת המיסו היא פשוט... החליקה לי מהיד והכל נשפך על השולחן באופן שהיה גורם לאבי היקר לומר בקול גדול: "איזה קלוצית!".

אכן, קלוצית לחלוטין.

והשולחנות סביב, ובאי המסעדה כולם, פשוט בהו בי ובבלאגן שגרמתי לו, כאילו בחייהם לא ראו דבר שכזה. באופן כללי המבטים שנועצים בי פה כל הזמן לא נעימים כל כך, אז בכלל. מקווה שסלחו לי.

לסיום, מיוואקו-סאן לקחה אותי לסיבוב על גלגל ענק.


גם את השיגעון לגלגלי ענק אני לא אבין לעולם.

לסיכום: היא ממש כיף ומעניין. אני בהחלט מקווה שיזמינו אותי שוב!

19 בנובמבר 2011

חוויות משפחה I

היום באתי לבלות את סוף השבוע אצל משפחה מארחת באוקזקי (Home Visit). ביקשתי בעיקרון משפחה עם ילדים, וקיבלתי זוג הורים+בן בן 27 שגר בבית+סבא וסבתא. מילא. לפחות יהיה מעניין, חשבתי.

ובהחלט מעניין!

כשיצאתי מהבית לכיוון המכון (משם אספה אותי אם המשפחה) ירד גשם והייתה רוח. הלכתי עם המטרייה שקניתי בחנות 100 ין, ואחרי עשרה צעדים הפלסטיק התעופף לו ברוח ונותרתי עם השלדה בלבד. הייתי יכולה לחזור לקחת עוד מטרייה, אבל למה? ייקרה אותו דבר.
אז המשכתי ללכת (אני לא רוכבת על האופניים בגשם). ההליכה אורכת כעשרים דקות, וכשהגעתי הייתי די נוטפת מים. "כמה נורא", חשבתי. "היפנים, גם עם האובססיית צננת שלהם, וגם ארטיב למשפחה את הכל... לא נעים..."

כשנכנסתי למכון, אם המשפחה, מיוואקו-סאן, ראתה אותי ופניה לבשו ארשת מזועזעת. "קצת נרטבתי", הצלחתי לומר.
"זה לא קצת", ענתה.

הלכתי לזרוק את המטרייה בפח של "הזבל הלא נשרף" שבקומה הרביעית, ואז נסנעו אליהם הביתה. מיד כשנכנסו לאוטו היא אמרה שאין לה מגבת, חיפשה מסביב, הוציאה מטפחת והתחילה לנגב לי את הפנים בבהילות. "זה בסדר!" אמרתי והתחלתי לייבש את פניי בעצמי.

הגענו אליהם הביתה, וכשנכנסתי היא הודיעה קבל עם ועדה שהנה, הגיעה הישראלית. הבית ישן יחסית, ומאוד יפני. יש כל מני חדרים עם מרצפות טטאמי, ובאחד החדרים יש טוקונומה ו-Butsudan (מי שאין לו כוח להיכנס לקישורים: מן פינת אומנות וזן כזאת, ומקדש לאבות המשפחה). הבית גם נורא מבולגן: בקושי יש אמצעי אחסון, ונדמה שהכל זרוק איפה שיש מקום. בערך כמו הדרך שבה שותלים פה שדות אורז: "מישור? מעולה! נשתול שדה!"

טוקונומה ובוצודאן


בעיקר מדברות אתי האמא והסבתא. הן הסבירו לי על הבית, על כל מני מנהגים (בעיקר על אלים וכו'), והאם כבר תכננה אתי תוכניות למחר (איפה נטייל, מה נכין). הסבא, האבא והבן מדברים בנהימות ומלמולים (מצד שני, יכול להיות שזה הניב המקומי).

הלכתי לעזור בהכנות לארוחת הערב (כלומר, ירדתי למטה והאם שלחה את הסבתא לשעשע אותי). הן תיחקרו אותי הרבה על מה אכלתי, ומה לא, ואז נתנו לי לטעום נאטו, השעועית הרירית המוזרה שכולם שונאים. לא היה כזה מגעיל כמו שכולם עושים מזה, האמת, אבל גם לא מי יודע מה. ויתרתי אחרי שני ביסים.

לפני שישבנו לשולחן הסבתא לקחה מנחת אורז (בחמש צלוחיות קטנות. וכוס תה) לבוצודאן והתפללה. 

לארוחת הערב הכנו סוקיאקי. היה טעים. כולם אכלו עם מקלות האכילה שלהם, ולמרות שהיו רזרבות (נדמה לי), אני קיבלתי חד"פ. בזמן הארוחה הסב שאל איפה זה ישראל, בכלל. האב נהם תגובה, ואני אמרתי שישראל נמצאת ליד מצרים. "אה!" אמרה הסבתא כנזכרת, "יש שם את רצועת עזה! הרבה אנשים מתים שם, זה נורא".
ואני, מה אני אמורה להגיד? "כן, זה קצת... עזה זה... כן, זו בעיה", אמרתי. למזלי הדיון לא גלש מעבר לזה.

היה מאוד מעניין לראות ארוחה יפנית. בתחילה חיכיתי שכולם יישבו לשולחן כדי לאכול. הסב כבר לקח מנה, ואז האם אמרה לי שאוכל. אז לקחתי חתיכת בשר, ומייד כששמתי אותה בצלוחית שלי האב לקח את החלק שלו. כנראה שחיכה לי. אופס.

סוקיאקי, מסתבר, טובלים בביצה נאה. אני לא חושבת שיצא לי לאכול ביצה נאה. האם נתנה לי קצת מהביצה שלה, שאטעם. היה בסדר, האמת, אבל לא רציתי לגרום לקיבה שלי צרות, אז לא הוספתי יותר.השתייה מגיעה  רק בסוף הארוחה: את התה מוזגים לצלוחית האורז. אני קיבלתי את שלי בנפרד, כי האם הביאה לי תה מתוק יותר.
האב גם שתה קצת סאקה. כמה יפני!!!

אחר כך מיוואקו-סאן ואני פרשנו לאחד החדרים (הסלון? אני לא בטוחה) והיא המשיכה לפטפט אתי ולבדוק איפה אפשר לטייל. קצת מעייף, לדבר ולהקשיב כל הזמן לשפה שאני עדיין לא הכי מסתדרת אתה, אבל יופי שיוצא לי לדבר עם יפנים. בדרך כלל אני מוקפת בדוברי האנגלית והעברית, שזה נחמד לכשלעצמו, אבל צריך להתאמן עם מישהו.

אני מרגישה שחוץ מלבקש ללכת לשירותים, לא נעים לי לבקש דבר. מיוואקו-סאן מבקשת בשבילי: "אולי תדברי עכשיו עם ההורים שלך? אולי תתקלחי עכשיו? אולי תראי טלוויזיה עכשיו? אולי תשתי קפה עכשיו?" וכו' וכו'.

חתולת המשפחה, קוקו-צ'אן (גורה בת חודשיים), מארחת לי לחברה רצוייה ביותר.

מחר יהיה מעניין. יהיו גם תמונות.

אני מקווה.

16 בנובמבר 2011

חוויות ברכבת

אתמול נסעתי לנגויה לעשות כמה סידורים הכרחיים.

הנסיעה לעיר הגדולה אורכת כחצי שעה, ומחירה 600 ין (30 ש"ח). הנסיעה הלוך הלכה חלק למדי: הקשבתי למוזיקה, הגעתי, לא הסתבכתי יותר מדי בתחנה (והיא ע-נ-ק-י-ת), נכנסתי לרכבת העילית שלא הייתה צפופה כל כך ונסעתי לי למשרד ההגירה.

בדרך חזור רציתי לעבור ב-Sakae, כדי לקנות פלאפון (בסניף הקרוב לביתי ניסו למכור לי אחד במחיר די מופרז, וידעתי שיש סניף גדול בנגויה. אם גם ככה אני שם, למה לא?). אז חזרתי על עיקבותיי, הגעתי לתחנת נגויה, ירדתי לתחתית והגעתי לסקאה. גם זו תחנה גדולה - יש לה כעשרים יציאות. ניחשתי יציאה, איכשהו הגעתי לסניף כלשהו של חברת הפלאפון שחיפשתי (אם כי לא הסניף שהתכוונתי ללכת אליו), ואז שמתי פעמיי חזרה לאוקזקי.

ירדתי שוב לתחתית, שפתאום נהייתה די צפופה. עמד שם בחור שביקש מכולם לחכות שהנוסעים יירדו קודם, וכשראיתי כמה אנשים יש קינן בי חשד שלא מדובר בסתם עובד תחנה, אלא ב-Pusher. אבל בסוף האנשים נדחפו פנימה בעצמם ולא היה בו צורך. נראה לי.

לבשתי סוודר. סוודר לעיתים משיל שערות. ואכן, כשירדתי בתחנה שמתי לב שעל חליפותיהם של העובדים (או ביפנית: אנשי המשכורת. כולם פה לובשים חליפות.) שעמדו בצמוד אליי יש כל מני חתיכות צמר שלא היו שם קודם. אופסי.

עליתי לרכבת חזרה לאוקזקי. לא היה מקום לשבת, עמדתי. נסענו קצת ואז הרכבת נעצרה לכארבעים דקות. הדובר חזר על אותה ההודעה (שלא הבנתי, וגם כשהסבירו לי לא כל כך הבנתי. כנראה תקלה) כל רבע שעה בערך. לא היה ברור לי אם זה בשביל הנוסעים החדשים שעלו בתחנה שהרכבת נעצרה בה, או סתם כדי להגיד לנוסעים במילים יפות שכן, אנחנו מבינים את אי הנוחות לקוחות רמים ונכבדים, עמכם ההתנצלות העצומה.

ברכבת לא נהוג לדבר בטלפון. תמיד קראתי שברכבות ביפן כולם דבוקים לסלולרי. האמת היא שלא שמתי לב למשהו יוצא דופן, או שונה מהארץ. אני מניחה שבעידן הסמארטפונים זה מתבקש. אולי לפני חמש שנים זה באמת נראה מוגזם.
ולכן, בחור אחד שחפצה נפשו בשיחה יצא מהרכבת, דיבר בחוץ, וחזר פנימה.

מדהים.

13 בנובמבר 2011

חוויות עם איצ'יקאווה-סאן

"קצת מבאס אותי העניין הזה שבסופי שבוע כולם לומדים ולא רוצים לטייל. זה או זה, או שכולם כבר היו ביפן ורק אותי מעניין לראות את האטרקציות הגדולות..." התלוננתי בארוחת הצהריים באזניי ש' וג', חבריי דוברי שפת הקודש.

"למה שלא תלכי עם איצ'יקאווה-סאן? הוא רוצה ללכת ביום ראשון לראות את השלכת", אמר לי ש'.

עד היום לא ידעתי מי זה איצי'קאווה-סאן. חשבתי שהוא אחד העובדים במשרדים של ימאסה, ושהוא מארגן טיולון עם כמה סטודנטים שהוא מכיר. שלחתי לו מייל ושאלתי אם אפשר להצטרף. הוא אמר שכן, כמובן, ואז הבנתי שאני בעצם לבד בסיפור הזה. לא רציתי שיהיה מוזר מדי (בכל זאת, אני לא מכירה אותו ולאחר מכן גם התברר לי שהוא די מבוגר), אז הזמנתי את אחד האמריקאים שיבוא אתי.

וכך היום בבוקר הלכתי להיפגש עם האמריקאי ואיצ'יקאווה-סאן. איצ'יקאווה-סאן אחראי על ניקיון המעונות. הוא אדם מבוגר, מתקרב ל-60 (אם לא כבר אחרי), שיערו לבן, ושן תותתבת כסופה בקידמת פיו. נכנסנו לטויוטה שנת 95 שלו ונסענו לחפש את עלי השלכת באזור הסובב את אוקזקי.

לפני שהגעתי ליפן חשבתי שרק האביב אהוד פה, ושרק לו מצפים. אבל הסתבר לי שבסתיו כל העצים נצבעים אדום, וגם זה מראה מאוד יפה. הבעיה: ההתחממות הגלובלית לא פסחה גם על ארץ השמש העולה, ולא היה יותר מדי קר פה בזמן האחרון, אפילו שכבר נובמבר. לכן, הרוב עדיין ירוק.

"אתם רוצים אפרסמונים? אני אתן לכם אחר כך, יש לי הרבה", אמר איצ'יקאווה-סאן לאחר שנסענו כמה דקות.

בהתחלה הגענו לפארק המזרחי של אוקזקי, ושם הייתה שדרה ירוקה ויפהפיה. "בשלכת הכל אדום!" אמר איצ'יקאווה. "חבל, הכל ירוק עדיין..."

לאחר מכן נסענו לפה ולשם, בין כפרים ועיירות קטנות, וחיפשנו את השלכת. חלק מהעצים היו כבר אדומים וצהובים, וזה אכן היה מאוד יפה. אבל גם הדרך עצמה, שהתפתלה בחורשות וביערות, ולצד נחלים ושדות, גם היא הייתה מקסימה בעיני. הנחלים והמפלים הקטנים, הירוק, הכפר, המשפחות, הכל היה מאוד יפה. ככה יפן - יוצאים מהעיר וזה מה שרואים.



"שלחתי מייל ל-20 סטודנטים. אף אחד לא רצה לבוא. הם בטח עסוקים. אולי זה מעצבן אותם", אמר לנו.

הגענו לעמק מפורסם (Korankei Gorge), מלא במשפחות וקבוצות מטיילים, כולם מחפשים את הסתיו ולא כל כך מוצאים. "חבל, חבל", אמר איצ'יקאווה בעודו מתרוצץ. "בשלכת הכל אדום. חבל, עכשיו לא רואים. זה לא מרגש כמו שזה אמור להיות. חבל!" ניסינו להסביר לו שלא נורא, שגם בלי זה הכל מאוד יפה, אבל הוא בשלו.

הוא כבר רגיל לנוף הירוק.

גם זה היה בעמק


"יש שדה ליד בית הספר. יש שם חצילים, פלפלים... בקיץ יש אבטיחים! אפשר לקחת את האבטיחים ולהכות בהם בקיץ. אבל הם לא באים".  אמר לנו כשעזבנו את המקום.

עשינו עוד מסלול, מוקף עצי במבוק ונחלים. היה ירוק, היה יפה. טיפסנו במדרגות כדי  להגיע למזבח קטן, על בטן ריקה (כי לא מצאנו קומביני לקנות בה כדורי אורז, או משהו אחר לאכול), וגילינו שלא רואים משם את הנוף. לא נורא, העיקר הדרך.




התחלנו בדרכינו חזרה. "הם לא באים לקחת. השדה נמצא ליד בית הספר, אבל הם לא באים."

נכנסנו לאוקזקי. הדרכים היו פקוקות, וזה הרגיש כאילו עמדנו יותר מאשר נסענו. "בטירה הייתם?" שאל.
 אמרתי שכן, אבל האמריקאי אמר שהוא לא היה. איצ'יקאווה-סאן נסע עד לטירה כדי שהאמריקאי יוכל לצלם תמונה, שבסוף לא הצליחה כל כך. "לא נורא", אמר.

"אני לא מבין למה הם באים לקחת".

ואז הוא לקח אותנו לשדה, שאכן נמצא מרחק יריקה מבית הספר. הרוב היה יבש, אבל היו חצילים, ובצלים ירוקים, ובטטות, ועגבניות, ובזיליקום, וכרוב, ועוד דברים שלא זיהיתי. איצ'יקאווה-סאן קטף כל מני דברים ושאל אם אנחנו רוצים. האמריקאי לקח, ואני, שהייתי רעבה וכבר חסרת סבלנות, סירבתי בערך-בנימוס (אני מקווה) בתירוץ של "אני לא אוהבת חצילים. לא, אני לא אוכלת בזיליקום". למרות שבעיקרון כן, אבל ידעתי שאם אקח רוב הסיכויים שזה יירקב במקרר. "את די בררנית", אמר לי. חייכתי.

בסוף (אחרי עצירה בשדה נוסף לקטוף רימונים) הוא החזיר אותנו לנקודת האיסוף. "היה כיף," אמרנו.

"תשלחו לי תמונות" ביקש. "ותבואו לשדה".

12 בנובמבר 2011

הגיג #3

התחביב האהוב עליי ביפן עד כה הוא לבהות בחזרה בילדים שבוהים בי, ואז לפקוח את עיניי לרווחה.

לרוב זה לא מצחיק אותם והם סתם ממשיכים לבהות בפה חצי-פעור.

11 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים II


היום בגן שיחקנו עם הילדים. במקום להיות רק עם הכתה שלנו, המורות חיברו שלוש כתות ביחד והחליטו שנשחק ברכבת.

המשחק הולך כך: בהתחלה כולם הולכים ושרים את שיר הרכבת (שהולך משהו כמו "הרכבת נוסעת מהר צ'ו צ'ו בלה בלה בלה"), ואז כשמגיעים לסוף השיר מוצאים בן זוג. ב"אבן נייר ומספריים" מחליטים מי הקטר (בגן מחליטים ככה הכל, מסתבר), ואז חוזר חלילה. משתיים לארבע, ואז מארבע לשמונה, ואז לשש-עשרה, עד שיש רכבת ארוכה. בסוף כולם מתיישבים, והקטר (כלומר, זה שלא הפסיד פעם אחת ב"אבן נייר ומספריים") צריך לענות על שאלה כמו "מה המאכל האהוב עליך?" או "מה הצבע האהוב עליך"...

...או "מה החרק האהוב עליך?"

המורה הסתכלה בשעון, ואז אמרה "טוב, יש לנו עוד זמן... בואו נשחק שוב". וכל הילדים קופצים משמחה, וחוזרים להתרוצץ סביב ברגליהם היחפות (שזה מאוד מעניין, אגב, בשביל אומה שעושה עניין די גדול מצננות נפוצות). הילדה שהייתי אתה ברכבת בהתחלה החליטה שעלינו להיות ביחד שוב ואז עקבה אחרי לכל מקום.
לאחר שסיימנו לשחק בפעם השנייה, הגננת הבינה שיש עוד זמן, ולכן שיחקנו עוד פעם.

לילדים לא נמאס. לנו קצת כן.

במיוחד הייתה בעיית גובה: הם קטנטנים ואנחנו (או רובינו, לפחות), די גבוהים. אז הם אחזו בחולצותינו ומשכו וקפצו וזה היה קצת בלתי נסבל. הם גם רצו הרבה, ואז צריך לרוץ אתם ובאותו הזמן להיזהר לא לדרוך עליהם בטעות. לפחות עשינו התעמלות.

הנה כמה תמונות מהפעילות:





בעוד שבועיים נלך בפעם האחרונה. הצעתי שנשחק "קווא קווא דה-לה-אומה". אני מקווה שיסכימו.

זה בטח פחות מתיש מהרכבת הזאת...

7 בנובמבר 2011

חוויות טלוויזיה

יש לי טלוויזיה בחדר.

הנה היא, פה!
כפי שניתן לראות, מדובר במסך שטוח. השידורים ביפן, לפי מה שאני מבינה ורואה, הם ב-HD. כולם.  ואפילו לא צריך ממיר מיוחד בשביל זה!

כשהגעתי, חשבתי שאזכה לראות אנימות לרוב. צר לי לומר שהתבדיתי! בהתחלה התבאסתי קצת כי גיליתי שאין לי את הערוץ של טוקיו (TV-Tokyo), ששם אני יודעת שמשדרים מלא אנימות. רק לאחרונה גיליתי שאותן אנימות משודרות באותן שעות בערוץ האזורי של המחוז שלי, TV-Aichi. כמה חבל שהאנימות המעניינות באמת משודרות באמצע הלילה (ניתן לקרוא על זה כאן).
כך שבעצם לא נותר לי אלא לצפות בתוכניות לילדים, שמעניינות אך לעיתים. אני כן מנסה להוריד סדרות בלי תרגום עכשיו, ולרוב אני מבינה את העיקר.

אני מקווה שבינואר יהיו דברים יותר מעניינים לראות, עם העונה החדשה.

חוץ מזה, הטלוויזיה היפנית די משעממת. הכל מלא בשעשועונים מוזרים, או בפנלים שמארחים כל מני... VIP, כנראה, שמסתכלים על סרטים שמראים להם וקוראים קריאות התפעלות יפניות ("EEEEH"), כפי שמדגים הבחור פה.
תגובות בעלות עומק הן בדרך כלל Sugoi! (מגניב), או Oishii! (טעים), אבל לא מעבר לכך.

לפחות הפרסומות משעשעות.

משעשעות, וגם לא הכי עדכניות, יש לומר.

כך למשל, ואלה דוגמאות רק מהיום, ראיתי פרסומת לניילון נצמד. כן כן, עיניכם הקוראות: ניילון נצמד. המוצר הזה שמסתובב פה כבר שנים.

הפרסומת שלאחר מכן הייתה פרסומת לויזה. ראו! ניתן לשלם בקלות ובמהירות (ולשם הדגשה, הראו כיצד אדם מבוגר בחליפה מחפש אחר מטבעות בארנק, בעוד התור משתרך מאחוריו). ביפן מרבים לשלם במזומן, אז אני מניחה שכרטיס האשראי הוא שינוי מרענן.

4 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים I


שבוע 1

במסגרת הפעילויות של המכון, חלקנו הולכים במשך שבועות מספר לגן ילדים קרוב ומשחקים עם הילדים (ואפילו מקבלים על זה כסף!).

ביום הראשון הייתה אוריינטציה. נכנסו לגן, חלצנו נעליים בכניסה, ומיד נתקלנו במבטים המשתאים של הילדים, על תלבושתם הקצרצרה וכובעיהם האחידים. הסבירו לנו מה הולך להיות, מי נמצא עם מי ואיפה, וצילמו אותנו כדי שהגננות יוכלו לזכור מי זה מי.

שבוע 2
נכנסנו לגן, ובמסדרון על הלוח ראינו את השמות והתמונות שלנו שצולמו בשבוע הקודם. חלצנו נעליים בכניסה נעלנו את נעלי הבית הסטנדרטיות. במשרד חיכו לנו שני נציגים מכל כתה, שלקחו לנו את היד והובילו אותנו לחדר.

הילד שליווה אותי הלך די מהר, וממש הרגשתי שקשה לי גם להחזיק לו את היד (ולהתכופף) וגם ללכת מהר מספיק ולא ליפול בגלל שכמובן, נעלי הבית קטנות עליי. אז נזכרתי שבעצם הרגליים שלי הרבה יותר ארוכות משלו, ואם אלך בצעדים גדולים לא תהייה בעיה.

בכתה ישבו כל הילדים במעגל, לבושים בתלבושת מלחים אחידה, עונדים תגי שם. "שלום!" הם ברכו אותנו. "שלום!" בירכנו בחזרה.

אני וז'אן, בחור משוויץ, נשלחנו לכתה של בני ה-6. הצגנו את עצמינו, והצבענו על המדינות שלנו בגלובוס שהוצב על השולחן. "איזה קטן!" צווח ילד. "אני לא רואה מרוב שזה קטן!" צעק ילד אחר (יש לציין שהדברים נאמרו גם על ישראל וגם על שוויץ).

הצגנו להם מילים בשפת אמנו, שהם כמובן צחקו מהן ונאבקו לומר אותן (במיוחד הסתבכו עם ה"להתראות" בצרפתית). "שלום" הם דווקא פחות או יותר הצליחו להגיד. כל הזמן הזה חלק מההורים צפו בנו, והסריטו אותנו, וסתם צילמו. שוב, כמו בחטיבת הביניים של טוקיווה, הזרים בתצוגה.


לאחר מכן הילדים הציגו את עצמם. ניגשו, אמרו את שמם, ולחצו לנו את היד (שוב, דה-ז'ה-וו מחטיבת הביניים). ידיים קטנטנות, מזיעות, וילד אחד כל הזמן חיטט בפצעים שהיו לו ברגל ולא כל כך רציתי שייגע בי, אבל למזלי הוא השתמש ביד השנייה. לא הכי נעים, כל העסק הזה של הלחיצות. שהיו קדים וזהו, קידות אני מבינה.

לאחר שנגמר, החליטו שהגיע הזמן לתצלום קבוצתי. חלק מהילדים הועמדו על השידה, והשאר עמדו על הרצפה. חשבתי שזה מוזר. השידה הייתה די גבוהה, ואני די בטוחה שאם ילד היה מטפס על השידה בארץ, היו צועקים לו מייד שיירד.

הצטלמנו, חזרנו לשבת במעגל, והגננת הנחתה את הילדים כיצד להיפרד: שתי ידיים על הברכיים, קידה קלה, "Yoroshiku Onegai Shimasu!".

נתראה בשבוע הבא.




1 בנובמבר 2011

חוויות אוכל

אני רעבה.

זו המחשבה שמתרוצצת לי בראש לעיתים קרובות מדי. אתמול בלילה הלכתי לישון גוועת, אבל לא ידעתי מה לאכול, וגם ככה לא חכם לאכול ב-12 בלילה.
אני רעבה. גם אחרי שאני אוכלת אני רעבה.

מה אכלתי בבית, למען השם? מה אכלתי בבית שגרם לי לשבוע, או לא לחשוב על אוכל? היה שניצל תירס, היו נקניקיות טבעול, היו שניצלים של אמא.

היו כמויות שמתאימות לאנשים גדולים.

קניתי בקניון קופסת אוכל (בכל זאת, ברומא התנהג כרומאי), ואני משתדלת להכין לעצמי ארוחת צהריים להביא לבית-הספר כל יום. הארוחה הזו נראית בד"כ כך:
פחמימה, פחמימה2, ירק(!!!!)
אבל זה קטן מדי. לפעמים, אם יש לי אוכל בכמות גדולה יותר, או משהו נוזלי, אני כבר שמה אותו בקופסת פלסטיק רגילה. או אז אני מרגישה שאני אוכלת מספיק.
ג' הישראלי אמר לי שהוא איבד ארבעה קילוגרמים בשבועות הראשונים שלו ביפן. הלוואי עליי. חשבתי שגם אני אתרגל לכמויות, שלא תמיד אהיה שבעה לחלוטין אבל לא אחפש עוד אוכל.

זה לא קורה.

גם את המשקל שבטח איבדתי בימים הראשונים הצלחתי להחזיר. לא אכלתי כמעט כלום בכמעט-שבוע הראשון. ביומיים הראשונים אכלתי שני לחם-מלון שקניתי בחנות 100-ין (החלה המתוקה היפנית, אם תרצו). לאחר מכן כבר הצלחתי להכניס לפה כדורי אורז. אחרי כמה ימים ממש השתפרתי והלכתי לאכול אוקונומיאקי במסעדה ברחוב הראשי.

נכנסתי כי ראיתי שאין אף אחד וידעתי שאצטרך הסברים מרובים מדי

בעיקרון הם נותנים את התערובת ומשם הטיגון והתיבול בידיים שלכם
גם הקיבה שלי לא כל כך הייתה מרוצה בשבועיים הראשונים מכל דבר, אבל כ-ל דבר, שהכנסתי לפה. אני חושבת שזה הסתדר.

עוד לא מצאתי משהו שאני ממש אוהבת, את המאכל שיפיל אותי. הרוב נחמד, יש דברים טעימים, אבל מאכל אהוב אין. בכלל, אני דוגלת במדיניות של "Don't Ask, Don't Tell" בכל מה שנוגע לאוכל פה (בינתיים זה עובד יופי), כך שהרבה פעמים אין לי מושג בכלל מה אני אוכלת.

החלטתי שבכל פעם שאצא לטיול אקנה לי מזכרת אוכל. בטיול לנארה קניתי מוצ'י. בטיול לשיראקווה-גו קניתי מן... מאפים שממולאים בממרח שעועית מתוק (אזוקי). נדמה לי. 


זו האטרקציה שיש שם. הבתים המיוחדים
בכלל, שמתי לב שבכל המקומות מזכרות האוכל הן אותן מזכרות, רק בצורות שונות.

בכל מקרה, אני רעבה.
אני רק לא בטוחה אם זה כי משעמם לי, כי אני רוצה לנסות משהו חדש, או כי אני באמת רעבה.