28 בספטמבר 2011

עוד קצת...

מחר!!!!

טוב, טכנית מחרתיים. אבל לא באמת תהייה לי הפרדה בין יום רביעי ליום חמישי, אז נקרא לזה מחר.
היום בבוקר קמתי עם ההבנה שאכן, מדובר במחר ורף הלחץ שלי עלה פלאים.
ארזתי מזוודות (ותודה לאמי ואחותי הגדולה המדהימות!!!), ונותרו רק דברים ממש אחרונים לארגן.

היום הייתי בבאר-שבע בערב. כבר היה חשוך. הבטתי מסביב וכאילו זו עיר שאינני מכירה. נסענו דרך שכונות פחות מוכרות, דרך בנייני העמודים שרעידת אדמה אחת תפיל אותם, דרך השכונות הישנות, ופתאום הרגשתי נורא עצובה. לפעמים דברים ישנים מדכאים אותי, וגם היה לילה, אז בכלל.

ואז בדרך חזרה עברנו דרך גבעות החול ששתלו עליהן עצים כדי לשוות להן מראה פחות מדברי. התוצאה היא לא פה ולא שם. תמיד שנאתי את הגבעות האלה. הן יפות רק במשך שבועיים באביב (חורף?), כשהכל נהייה ירוק פתאום. גם החול! זה לא עזר למצב הרוח. ואז באו שני חברים טובים לביקור אחרון.

קראתי לפני שנים מספר בבלוג של מישהו אחר שטס לזמן ארוך ליפן, שבימים האחרונים הוא חשב "זו הפעם האחרונה שאני רואה את זה עד... ואת זה..."
אני לא ממש מרגישה ככה. אולי אני עוד בהכחשה.

21 בספטמבר 2011

עוד מעט...

אני עוד זוכרת כשזה היה "עוד שבעה חודשים אני טסה. עוד חצי שנה אני טסה"... וכן הלאה. משום מה זה נורא הזכיר לי את טבלאות הייאוש בצבא, היכן שחצי שנה זה כבר ממש כלום.
במקרה שלי, לא הרגשתי שזה כלום. למעט האמת אני עדיין לא קולטת את העובדה הזו לחלוטין. בעוד שבוע אני טסה (בתקווה!!!!!!!!!!!!).

אמרו לי שרק על המטוס אני אקלוט. דווקא לי נראה שאקלוט רק כשאגיע. הרי במטוס אהיה עסוקה בלא להיכנס להיסטריה על כל רעד.

בינתיים עוד אסון טבע פגע ביפן, ועוד באזור בו אני אמורה להיות: במרכז. לפי מה שהבנתי, העיר שאהיה בה לא הוצפה ונהרסה. אבל בעצם מה אני יודעת.
גם מכר שעובד בקמ"ג הרגיע אותי קצת לגבי הטיסה. "הכל בסדר", הוא אמר לי. "הבחורים שלנו שהיו שם עם השגריר בדקו. הממשלה הסתירה דברים בהתחלה אז עכשיו היפנים לא מאמינים לכלום, אבל בעיקון חוץ מפוקושימה הכל בסדר, גם האוכל והמים".
אבל כמו שמחרימים את טורקיה, או את ההתנחלויות, או אותנו אפילו, אני מתכננת להחרים כל דבר שבא מהאזור של פוקושימה.

אני עוד לא סגורה על איפה אני ישנה בלילה הראשון. מקווה שבימים הקרובים זה יתברר...