4 ביולי 2012

חוויית פרידה

ובכן, לאחר תשעה חודשים ביפן, הגיע היום האחרון שלי בארץ השמש העולה. מחר בבוקר אסע לשדה התעופה, ולאחר יממה בין צינורות פח מעופפים ושדות תעופה (אלוהים, לא שוב!) אני אמורה לנחות בתל-אביב ו... להתחיל את החיים האמיתיים, אני מניחה.

הייתה חוויה מדהימה. ראיתי המון מקומות מעניינים, פגשתי אנשים טובים, צברתי חוויות, ואני לא מתחרטת לרגע שבאתי. אני בהחלט ממליצה לכולם לעבור חוויה דומה (לאו דווקא ביפן, ולאו דווקא לתשעה חודשים: גם חודש של לימודים בחו"ל יספיק).

אני זוכרת שלפני שטסתי, חשבתי שזה מוזר שאני לא חושבת על "הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת לפה... אוכלת את זה... רואה אותם...". אני מניחה שתמיד ידעתי שאני לא אסע לשנים. עכשיו, לעומת זאת, פחות מיממה לפני העלייה על המטוס, אני כן חושבת: "הנה הפעם האחרונה שאני אוכלת ממתק כזה, הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת ברכבת לשם, הנה הטיול האחרון..." וזה קצת עצוב, למרות שאין לי ספק שאחזור, מתישהו.

הזמן בהחלט טס כשנהנים.

על כן, אני חושבת שהגיע הזמן לסיים את הבלוג. אם אני אסע ליפן שוב (ולא לטיול) הוא יחזור להתעדכן. אז תציצו פעם בשנה, או משהו כזה.

היה לי מאוד כיף לכתוב ולשתף, ואני מקווה שגם אתם נהניתם לקרוא.

ניפגש בארץ הקודש!

30 ביוני 2012

הגיג #14

מבאסות אותי הפרידות.

חוץ מזה, מאז שנגמר הסמסטר אני מטיילת ועושה כיף, וזה מרגיש שוב כמו טיול בחו"ל ולא מגורים בחו"ל. ומי רוצה לחזור הביתה מטיול בחו"ל?!

24 ביוני 2012

חווית מתנה


היו לי ארבע עבודות. שתיים בלימוד אנגלית, אחת בשטיפת כלים ועוד אחת במלצרות. בעבודות הקשורות לאנגלית ידעתי את שמותיהם של חבריי לעבודה, ואפילו את אלו של הבוסים שלי. אני חושבת שכבר ציינתי את זה באחד הפוסטים שלי בענייני עבודה, אבל את השמות של הטבח במסעדה (שהיה גם הבוס), או של הנשים שעבדו אתי בשטיפת הכלים לא ידעתי.

רק בטעות גיליתי ששמו הפרטי של הטבח הוא "טקאשי". ואילו הנשים בגן הילדים (שם שטפתי כלים)? לאחת קוראים קיוקו. לאחרת טוקויאמה-סאן, או משהו כזה. והשלישית... לא יודעת. מעולם לא הצגתי את עצמי, והן לא הציגו את עצמן. באתי לעבוד והלכתי.

לפני שטסתי קניתי בחנות יודיקא חמסות ובתוכן ספרי תהילים. חשבתי שהן יהיו מזכרות נחמדות ליפנים שאפגוש בדרך. לא נתתי הרבה, אז החלטתי לתת כמה לנשים בעבודה למזכרת. אותן נשים שבטח לא פגשו ישראלי מעולם, שבקושי יודעות היכן זה נמצא ומה קורה שם. הצעירה מביניהן אפילו שאלה אותי אם "ראיתי אי פעם זיקוקין די-נור ואם יש כאלה בארץ".

ועזבתי לדרכי.

אתמול צלצול בפעמון. בחוץ עמד אונה-סאן משירות הלקוחות בימאסה ובידו מעטפה חומה. 


 "זה מקאנדה-סאן, בגן הילדים", הוא אמר. "לאות תודה".

"קאנדה-סאן?", שאלתי. "למרות שעבדנו ביחד חצי שנה אני לא כל כך מכירה את השמות שלהן, אבל..." ניסיתי להגיד לו שזה מרגש אותי שהיא חשבה עליי מספיק כדי לקנות לי משהו (אפילו אם זה רק כי אני הבאתי לה את החמסה והיא הרגישה חייבת), אבל לא מצאתי את המילים ולכן רק שמתי ידי על הלב בתקווה שיבין. הוא ברזילאי, אחרי הכל.

וזה מה שקיבלתי. מן תיק חמוד כזה לשים בו טישו. 




המתנות הקטנות, המפגשים הקטנים, הדברים הפעוטים שלפעמים אין להם כמעט משמעות, אלה הדברים שהופכים את השהות פה למיוחדת כל כך.


23 ביוני 2012

חוויות לחם II

טוב, אז הפינה הזו לא עודכנה זמן מה, בעיקר עקב העובדה שלא יצא לי לקנות שם לחם מאז.

כיאה לכך ובהתאם לזו, היום קניתי לי שני לחמים מעניינים. כנראה שלא ייצא לי לקנות שם לחם יותר (אולי מחר) בגלל שאני עוברת לגור אצל חברים בנגויה עד הטיסה חזרה לארץ, אז הרשיתי לעצמי להתפרע.

היום בתפריט: קוראסון במילוי חביצה, לחם בננה, ומשקה יוגורט.


נתחיל מהקוראסון: האמת? ציפיתי ליותר. הוא היה יבש ובכלל לא הרגשתי את החביצה בפנים.
ציון: 4/10

לחם בננה: היה נהדר. לחם בננה (לא עוגת בננה, שגם היא די טעימה), מצופה בקצפת ואבקת סוכר (הו, השומן).
ציון: 8/10

משקה יוגורט: רגיל למדי. 7/10

18 ביוני 2012

חוויות פריחה


ביום ראשון שעבר הלכתי עם אמי המארחת למן טיול אחרון. הלכנו לראות את פריחת ההידרנג'אה: פרחים בשלל סוגים וצבעים, שפורחים בשיאם בחודש יוני, בעונה הגשומה. הלכנו למן שמורה קטנה כזו, עוד אחד מהמקומות בהם הפרחים נשתלו בכוונה כדי שביוני יבואו המוני יפנים לראותם. ביפן יש הרבה מקומות כאלה, שרק בעונה אחת מלאים באנשים ובשאר לא כל כך, בין אם מדובר בשמורות טבע טבעיות (כמו עמק קורנקיי), או במקומות מלאכותיים, כמו שמורת ההידרנג'אה. לפעמים אני חושבת שקצת חבל לי על המקומות המלאכותיים האלה, מקומות שהקימו אותם רק בשביל חודש, או לפעמים אפילו שבוע או שבועיים בשנה.





הסתובבנו בין הפרחים, וכשהגענו לפסגת הגבעה ניתן היה לראות את הים. לאחר מכן נסענו בדרך נוף, עלינו עוד יותר גבוה ושוב השקפנו על נוף הים הנמתח לאינסוף (מזל שהיה בהיר, יום לפני זה כבר ירד גשם).


 היו שם גם הרבה זחלים, ואחד מהם טיפס לי על הרגל. העפתי אותו בבהלה והתכופפתי כדי להתבונן. 

כשהתכוננתי לשלוף מצלמה ולצלם אותו, הגיע אדם מבוגר, דרך עליו והרג אותו. "איזה מסכן!" אמרתי.
"הוא עוקץ אנשים ואז מגרד להם, זו בעיה", אמר הזקן (כמובן בדיבור לא ברור של זקנים, אני בהלם שהבנתי משהו). 

"טוב, יש פה הרבה חרקים, בואי נלך לפני שיעקצו אותנו", אמרה לי אמי המארחת ואז נסענו לשתות קפה בבית-קפה שרואים ממנו את הים. אממה, כיאה ליום ראשון ולמזג האוויר הנפלא, היה מלא, ותור של לפחות שעה. אז ירדנו לראות את הים מקרוב יותר, וכשעלינו חזרה היא הציעה שנוותר ונלך לשתות קפה למקום אחר (כי צריך ללכת למסעדה שהיא הזמינה בה מקום אחר כך).

אז הלכנו לבית קפה אחר, כמובן על הים, קצת יותר מבודד אבל עם אווירה מאוד נעימה. הזמנתי שייק בננה וחמאת בוטנים, וביחד הזמנו צלחת עם ואפל בלגי (בריא!) וקלמנטינות קיץ כאלה (קוראים להן amanatsu, "קיץ מתוק", אבל הן מרות בערך כמו אשכולית). זה היה פחות טעים ממה שזה נשמע.

ואז נסענו למסעדה. השמש כבר התחילה לשקוע, והנסיעה הייתה רגועה. השמש הייתה מחממת, שירים נעימים ברדיו... בדיוק סוג הנסיעה שאני אוהבת ובשעה שאני אוהבת. מאז שהגעתי ליפן אני לא כל כך נוסעת במכוניות (אני מקווה שאני עוד זוכרת איך לנהוג), אז מאוד נהניתי מהנסיעה הזו.

הגענו למסעדה: מין בית מסורתי יפני עם גינה יפה. "עכשיו יש פה אירוע גחליליות", היא אמרה לי "נוכל לראותן בזמן הארוחה". נכנסנו, ומיד הופתעתי. נכון שהמקום נראה יוקרתי מבחוץ, אבל לא ציפיתי שיהיה... יוקרתי כל כך. המלצרים היו לבושים כולם ביוקאטה (קימונו קיץ), והשולחנות היו בהזמנה בלבד, ערוכים למשעי עם 6(!) כפות וזוג מקלות אכילה.



כשעבדתי במסעדה הסינית, רוב הלקוחות היו מזמינים את ארוחת המנות (courses). ברגע שהיו מסיימים לאכול מנה אחת היה עליי להודיע לטבח, ולהגיש להם את הבאה אחריה. כך עשיתי פעם או פעמיים בשבוע, ותמיד הבטתי בהם בקנאה ואמרתי לעצמי שלפני שאני עוזבת את יפן אני חייבת ארוחה כזו. גם אמרתי לג', שגם עובד שם, שאנחנו צריכים ללכת לאכול בכזה מקום. הבעיה היא שהרוב יקר, או רחוק, אז וויתרתי.

ואז גיליתי שהארוחה של היום היא ארוחת מנות, ומאוד שמחתי. מנות קטנות, סופר טעימות, הגיעו אחת אחרי השנייה. גחליליות לא כל כך ראינו (פעם בכמה זמן אחת המלצריות העבירה גחליליות מהגינה הקדמית לאחורית כדי שכולם ייראו), אבל גם הקצת שראינו היה יפה. 

ולהלן המנות:

קרפ עם גבינת שמנת, שרימפ ותרד

משהו עם צלופח

לא זוכרת, אבל היה טעים

מרק קארי לבן עם ירקות וסלמון

סורבה עגבנייה, תפוח אדמה ובשר...כלשהו

לא היה טעים

גם הקינוח היה סביר מינוס

קפה
בסוף הארוחה הגיעה ה...האחמש"ית, נקרא לה (היא כבר הייתה לבושה בקימונו), ושאלה את אמי המארחת מאיפה הגעתי. אמי המארחת הפנתה מבטה אליי, כי ידעה שאני מסוגלת לענות יופי בעצמי. קצת פטפטנו, ואז האחמ"שית אמרה שלכבוד אירוע הגחליליות הגיע צלם, ואם אנחנו רוצות אפשר להצטלם.

אז הצטלמנו (אמרו שהתמונות יועלו לאתר של המסעדה, אבל לא מצאתי), ואז חזרנו הביתה.

היא כיף ומאוד טעים!

אפילו האסלה שם הייתה מהודרת

15 ביוני 2012

הגיג #13

מדהים שגם אחרי כמעט תשעה חודשים בארץ הזו, עוד יש דברים שמצליחים ממש להפתיע אותי.

בקניון הקטן שליד הבית יש פקחים שמכוונים את התנועה (כמובן שאפשר היה להסתדר מצויין בלעדיהם, אבל ניחא). כיאה ליפנים, הם מברכים כל רכב שמגיע בברכת "שלום וברוכים הבאים".

היום הגעתי לקניון ב-10 בבוקר, כשהוא נפתח, והופתעתי לראות שהפקחים עוד לא מוצבים במקומם, אלא בפינה מרוחקת יותר של מגרש החנייה. ואז, כשנכנסתי לקניון, שמעתי אותם צועקים בתיאום: "בוקר טוב! ברוכים הבאים!"

כן, גבירותיי ורבותיי קוראי הנכבדים. הם התאמנו על הקריאות.

11 ביוני 2012

חווית נעליים

ילדים קטנים תמיד משחקים את המשחק "למי יש יותר גדול": מי בונה את הארמון הכי גדול בחול, אח של מי יותר חזק, אמא של מי יותר יפה, וכו' וכו'.

בילדותי, בכל מה שהיה קשור לגובה היה לי קל לנצח. הייתי הכי גבוהה בכתה, בטח גם יותר מרוב הבנים (עד גיל מסויים), וגם עכשיו כשאני מסתכלת בתמונת המחזור היחידה שנותרה לי מימי היסודי (מדובר בתמונה מכתה ג'), אני נרתעת קצת מהצורה בה אני בולטת; כולם צנומים וקטנים, ורק אני נראית שנה או שנתיים מעל.

גם מבחינת מידת הנעליים תמיד ניצחתי. זכורה לי סצנה אחת, שבה עמדתי עם חברותיי ליד גדר הבטון שבחצר בית הספר והשוונו מידות (גם, מתישהו ביסודי). "לי יש 38!" אמרתי בגאווה, מביטה בסנדלי הצבעוני. כמובן שניצחתי.

המשכתי לגבוה, ועם הגובה גם הרגל המשיכה לגדול. 39... 40... במידה 41 כבר נאלצתי לקנות נעליי נשים (הייתי בחטיבת ביניים!). ואז הגעתי למידה 42. ברוב החנויות אין נעלי נשים במידה כזו, ולקח לנו כמה שנים עד שגילינו שביפו, ליד מגדל השעון, יש הרבה חנויות של מידות גדולות. מאז, פעם בחצי שנה+ בערך אני הולכת לשם לחדש מלתחת נעליים. מתישהו בין הצבא לאוניברסיטה, הרגל שלי הצליחה לגדול עוד קצת ועכשיו היא עומדת על מידה 43.

כשהגעתי ליפן, מראש ויתרתי על נעליים. מה הסיכוי שאמצא משהו, חשבתי לעצמי. אפילו בגדים קשה למצוא פה! לא נכנסתי לאף חנות נעליים (אולי רק זו של קרוקס) כדי לא לנקר לעצמי את העיניים. אפילו בחנויות עם "מידות דוגמניות", או בחנות למידות גדולות, לא היו נעליים במידה שלי.

אבל לפעמים, גם כל ההימנעות שבעולם לא עוזרת.

בקניון הקטן שליד הבית שלי, יש כדרך קבע מול הסופר עגלה עם סנדלים שנראים כאילו הם עשויים בעבודת יד; שרוכים יפים שקשורים יפה, בעיצוב עדין ומיוחד. תמיד ראיתי אותם, תמיד חשבתי בלבי כמה חבל שלעולם לא אוכל לקנות אותם.

עד שלפני כמה ימים ראיתי שחברתי הטיוואנית לכתה קנתה לה זוג. "אה, אלה הסדלים מ-Wingtown?" שאלתי. היא ענתה בחיוב, ואז סיפרתי לה כמה גם אני תמיד רוצה לקנות, אבל לא יכולה.

"אה, אבל יש להם גם מידות גדולות!" היא אמרה לי.

פקפקתי, אבל מה מזיק לנסות. וכך, באותו יום, בדרכי חזרה מהסופר העזתי לשאול את המוכרת שם אם יש מידות גדולות. היא הצביעה לי על טבלה, ושאלה באיזו קטגוריה אני נופלת. מיותר לציין שנעליי נשים במידה שלי לא היו לה, אבל נעלי גברים בהחלט כן. נקודת האור בעניין היא: העיצוב לנשים וגברים הוא אותו עיצוב.

וכך קניתי, לאחר שמונה חודשים, נעליים ביפן. מי היה מאמין.

סנדלים חדשים לימי הקיץ הבאים עלינו לטובה!